פתאום אני מוצא את עצמי יושב וכותב על אבא שלי בלשון עבר..
זה כאילו שבמקום כלשהו בתודעה שלי ידעתי שיום אחד אשב ואהיה אחרי, ובכל זאת...
אבא שלי
האיש הכי חזק והכי קשוח שהכרתי
זה שבו זמנית יכול להיות הכי רך והכי דואג וגם להיות עקשן ומתגבר על כל מכשול
זה שגילה, בסוף ימיו, שהוא גם פגיע ורגיש
זה שאף פעם לא ידע לבקש עזרה ותמיד תמיד הסתדר לבד, כי ככה לימדו אותו החיים
ואני, שראיתי אותו ברגעיו העצובים, ברגעים בהם התאבל על אהובת חייו, אמא שלי..
לא יכולתי שלא לעטוף אותו באהבה ובחמלה שלי
הבנתי לנפשו, רציתי בכל מאודי להציל אותו מהכאב הבלתי נסבל הזה
מהמצב הזה שבו נותר לפתע לבד, חשוף, בלי שכבת ההגנה האוהבת שהעניקה לו
אמא שלי במשך יותר מ-60 שנים.
הרגע הזה שבו נכנסתי לחדר בו שכבה אימי ללא רוח חיים
והנחתי את שתי ידיי על החזה של אבא שלי שישב מולה
היה הרגע שבו אמרתי לו, בנוכחותי, במגע שלי, שהוא לא לבד!!
שאני פה!! ואני אלך איתו את הדרך הלא פשוטה הזו עד שיפרד מן העולם.
אני מתגעגע אליו..
מתגעגע לשטויות שלו, לתגובות שלו, לקפריזיות..
האיש הזה היה עובר מאפס למאה בחלקיק שניה..
וכמו שהיה נדלק מהר כך היה גם נרגע ומתרכך במהירות.
מערכת היחסים בינינו ידעה עליות ומורדות,
בצעירותי הייתי אגוז קשה לפיצוח בלשון המעטה
הורי, ובעיקר אבא שלי, ניסו עלי את השיטה שעבדה עליהם בצעירותם...
קשיחות... חוקים, מסגרות.. ופעם אחרי פעם נתקלו בחומה של האגו שלי
אותו אגו שעד לפני כמה שנים ניהל את חיי
אותו אגו שגרם לי להתרחק מהם לא מעט במהלך חיי.
אבל עמוק עמוק בפנים, מתחת לכל השכבות הנוקשות,
הסתתר לו ילד שרצה בכל מאודו שהוריו יהיו גאים בו.
ולאט לאט, לבנה אחרי לבנה, נבנתה ביני לבין אבא שלי מערכת יחסים אחרת
כזו שהיתה מבוססת על כבוד והערכה ושיתוף פעולה.
אבא שלי השאיר אחריו מורשת ארוכה ומורכבת
היחסים שלו עם העולם הרוחני אף פעם לא היו טובים
מבחינתו כל דבר בחיים שלא היה מדיד היה בסך הכל מחשבה
ועם מחשבות... לא הולכים למכולת...
אבל דבר אחד בלט מעל לכל השאר - המשפחה עומדת מעל לכל שיקול!!
יש אין ספור דוגמאות בהן הורי התוו דרך לדור שלנו
כיצד לנהוג בעת משבר משפחתי או כאשר אחד מבני המשפחה נקלע למצוקה
כמו בקרב "לא משאירים אף אחד מאחור"!!! כך הם נהגו פעם אחרי פעם
והקריבו רבות כדי לישם את האימרה הזו.
כשישבתי במהלך השבעה על אבא שלי נשאלתי איך אני מרגיש..
ואמרתי שגיליתי, במהלך השנים בהן ליויתי את אימי ואבי, שיש בי תכונות
אופי שאינן מתפשרות...לא היתה לי ברירה...
כי אדם שרוצה לחיות עם עצמו בשלום צריך לפעמים לפעול בדרכים לא נוחות,
שגובות ממנו מחיר לא קטן, והעיקר לא לנסות ללכת נגד ה"אני מאמין" שלו..
אחד הסיפורים שאני נוהג לספר קשור לתקופה שבה הורי החלו ליסוע
פעמיים בשנה לחו"ל. בחורף הם היו נוסעים בדרך כלל לסקי ובקיץ
לטיול עם חברים. לנו, הילדים, זה היה פתרון מצויין כי תמיד היינו עצמאיים,
ורק חיכינו לזמן הזה שבו נוכל לפרוק קצת עול ולעקם קצת את החוקים..
אבל תמיד לקראת חזרתם הייתי מוצא את עצמי דואג שיהיה להם בבית את
כל מה שהם צריכים לבוקר שאחרי... חלב, גבינות, לחם, עוגה, ירקות לסלט..
וכמובן שיכנסו לבית נקי ומסודר.. הדבר הזה נעשה לא כדי לקבל נקודות..
זה נעשה כי זה מי שאני... וכך הייתי ועודני כל חיי.
אבא שלי האמין בסדר הנכון של הדברים. כלומר כל עוד החיים מתנהלים
לפי הסדר הנכון הכל בסדר. כך גם כשהיה מדובר במוות.
החיים לימדו אותו שלמרות שיש סדר תיאורטי.. לא תמיד הכל עובד לפי התוכנית.
כך היה כשאביו בן ציון נפטר ממחלה כשהיה רק בן 60 (אוקטובר 1960)...
וכך היה כשחצי שנה מאוחר יותר נהרג אחיו האהוב משה (זיקו) בתאונה אווירית
בבסיס רמת דוד (מרץ 1961).. כל זאת כשסבא שלו,
חיים אברהם היה עדיין בחיים... בן... 92...ונפטר באוגוסט 1962..
כלומר הסדר השתבש. וזה גרם לו לשנות את מהלך חייו וחיי משפחתו,
לעבור לגור בחיפה בסמוך לאימו, רחל, שנותרה לבדה בחיים, ולדאוג לה
כמו שדואגים לכל אחד ואחת במשפחה.
ההתנהגות הזו שלו, למרות שאני מסופק אם התכוון לתת דוגמא אישית ביישומה,
היא זו שהניחה את הבסיס לכל אחד מאיתנו הילדים, ולי בפרט
לטפל בהורים המתבגרים ולדאוג לכל מחסורם וצרכיהם.
וכששאל אותי לא פעם למה אני עושה את מה שאני עושה בשבילו
אמרתי לו שזה בעיקר בגלל הדוגמא שנתן לי בצורה שבה דאג לסבתא שלי.
בסופו של דבר, אחרי שהכל נגמר, מה שנשאר לנו זה בעיקר חוויות,
זמן משותף רב, סיפורים, שותפות גורל ו... הרבה אהבה.
אהבה זו לא מילה שהסתובבה אצלנו בבית בצורתה הורבלית..
אני לא זוכר את ההורים שלי אומרים לנו שהם אוהבים אותנו...
האהבה באה יותר לידי ביטוי בדאגה, בפתרון בעיות, בדברים טכניים.
לכן, כשבאחת השיחות בשבוע האחרון לחייו, אמר לי אבא שלי שהוא אוהב אותי..
פרצתי בבכי... הוא הביט בי משתאה ושאל "למה אתה בוכה?"
ועניתי לו שזו כנראה הפעם הראשונה ששמעתי אותו אומר את זה בקול רם...
ושזה מאוד ריגש אותי..
הוא הביט בי במבט משועשע ואמר "אבל אתה יודע שאני אוהב אותך..."
ואמרתי "הילד שבי צריך לשמוע זאת שוב ושוב בעיקר ממך.."
אותו ילד שכל מה שרצה זה שאבא שלו יהיה גאה בו..
אותו הילד שכל פעם שאבא שלו נכנס ל"ממלכה" שלו, הסטודיו לפילאטיס,
רצה רק שיראה אותו בתפארתו, בהצלחתו. מוקף באהבה, בהערכה,
ובקהילה שהולכת איתו דרך במשך שנים ארוכות.
והוא היה גאה בי. ואמר זאת בכל פעם שהגיע לבקר.
"המקום שיצרת מלא באהבה ובאנשים טובים שרואים במקום בית
ומוצאים במקום משפחה חמה בה תומכים אחד בשני... כמו במשפחה שלנו.."
ולא היה מאושר ממני בעולם למשמע המילים החמות האלה מפיו.
האמונה שחיה בתוכי, שכל הנשמות הטובות בסוף נפגשות אי שם במרחבי היקום,
נותנת לי תקווה שעוד יבוא יום וארגיש את האנרגיה הכל כך ייחודית של אבא שלי.
יודע שיקח לי זמן להרגע.
מרגיש את הפרידה הזו עד הקרביים שלי.
אבא שלי היה דמות משמעותית מאוד בחיים שלי.
והוא יחסר לי מאוד.
מנחם לדעת שהוא השאיר איתי מורשת חשובה להמשך חיי.
אני אוהב אותך אבא שלי. חיים.
עוד נתראה...