סוף שבוע מצוין לכולם.

יום שישי בצהריים היה מאז ומתמיד הזמן המועדף עלי.
אני זוכר שגם בתור ילד זו היתה שעת המשפחה האהובה עלי. כולם בדרך כלל בבית. נחים. קוראים. משחקים.
השקט הזה לפני השבת יש בו משהו מרגיע. משהו רוחני, שגם בתור ילד במשפחה שלא שמרה מסורת ושבת, תמיד עשה לי טוב בפנים.
גם עכשיו כשאני יושב וכותב לכם, מוקף במשפחתי האהובה, איתי ורלפי, אני מרגיש מאוד מחוזק ורגוע.


הרבה דברים הסתובבו להם בראשי השבוע, אבל אי אפשר להתעלם מהאירוע המסעיר שליוה אותנו ביממה האחרונה. מותו של הבדרן דודו טופז.
בלי קשר לסיבה או לאירוע ההתאבדות עצמו שאני בטוח שגרם לרובנו לאיזו שהיא צביטה בפנים (כמו שקורה בכל פעם שאנחנו שומעים על מותו של אדם...),
אני רוצה לקחת אתכם לדברים שאמר הבוקר מולי שפירא בתוכניתו בגלי צה"ל:
"את דודו טופז גידלו הורים שמהרגע הראשון הכניסו לו לראש שהוא מספר אחד ו... שאין מספר שתיים או שלוש..."...
אתם מבינים כמה זה מסוכן ולא בריא? המחשבה הזו שיש רק "אני" וכל השאר זה סתם קישוט או תפאורה?
מולי טען שברגע שה"ראשון בבידור" ירד ממקומו בראש הפרמידה התקשורתית והיה צריך להסתפק בסגנות או פחות מזה הוא העדיף (כפי שהסתבר אתמול...) למות ולא להיות במקום שלדעתו לא היה ראוי לו... החיים הפכו להיות לפתע "לא חשובים" וחסרי עניין. (ולדודו היו כפי שאנחנו יודעים חיים, משפחה, כסף, הצלחה...).

הלכתי במחשבותי וגם בשיחותי עם איתי בני לכל מיני מקומות אחרים בהם אנשים היו "למעלה" ואחרי זה פתאום היו "למטה",
הרי כולנו היינו פעמים רבות למעלה ופעמים לא מעטות גם למטה... האם בכל פעם שהיינו למטה ויתרנו על החיים?
האם לא אמרתם לעצמכם כשהייתם בשפל שמחר יום חדש? שאיפות חדשות? מטרות שונות?
היה לי קצת עצוב בשביל דודו... "מחלת" האגו היא מחלה קשה... לא פחות קשה מכל מחלה ממארת אחרת...
זוכרים את עופרה חזה? זוכרים כיצד הגדירו את מותה - "מתה מבושה...", זו היתה תחושתי בקשר לדודו...
הבושה של לא להיות שם בפיסגה, בשיא, פשוט הוציאו אותו מדעתו וגרמו לו להידרדר עד למותו אתמול בחדר המעצר העלוב הזה... איזה סוף טרגי לאדם די חביב שעשה הרבה טוב והצחיק הרבה אנשים, אומנם מסיבותיו הוא, אבל זה לא משנה...

"אף אחד לא גדול מהחיים עצמם"... לא יודע אם מישהו אמר את זה אי פעם אבל זה המשפט שעובר לי כרגע בראש...

בהמשך למחשבה זו... ביקרתי השבוע שני רופאים לקבלת חוות דעת מקצועית לגבי ניתוח אותו אני צריך לעבור בקרוב.

רופא אחד ישב על הכיסא מולי ודיבר... לעצמו... הוא בכלל לא התעניין בי ובמצבי, ביובש ובחוסר סבלנות דיבר אלי במשך חמש דקות, לקח ממני את מה שמגיע לו, וחיכה בחוסר סבלנות שאצא כבר כדי שיוכל לקחת מהבא אחרי את מה שמגיע לו...
איתי שהיה איתי בחדר לא התבייש ושאל אותו שאלה או שתיים, אבל גם אליו הוא אפילו לא התיחס... יצאתי וחשבתי בדרכי הביתה על העובדה שאם הייתי צריך להיות מטופל של הרופא הזה הייתי מעדיף לטפל בעצמי... למרות שהוא רופא מצוין. בן אדם הוא לא. ממש לא.

הרופא השני אותו ביקרתי כעבור כמה ימים קיבל אותי בחיוך, לחץ את ידי ונתן לי הרגשה שאני רצוי בחדרו...
אחרי ששמע את ה"סיפור" שלי, הסביר לי בצורה מעוררת התפעלות ובמקצועיות וסבלנות אין קץ בדיוק מה הוא חושב שאני צריך לעשות. כששאלתי שאלות הנהן בראשו, כאילו כדי לאשר שהשאלות שלי צפויות והגיוניות, וכמובן ענה עליהן ופרט באופן הכי מקצועי שניתן. הפגישה איתו היתה בשעה תשע בערב יום חמישי... שעה קשה לכל הדעות... אבל הוא היה בשיא הריכוז בי ובבעיותיי. מדהים. מאוד הרשים אותי.

חשבתי לעצמי כשנסעתי הביתה מה היה ההבדל בין שני הרופאים האלה?
חשבתי על עצמי, על עבודתי, על הקשר שלי עם הלקוחות שלי. על הקשר שלי בכלל עם אנשים...
האם כל מה שהיה חשוב לי כשנכנסתי לחדר היה "יחס" ואנושיות? התשובה היא ללא ספק כן !!!!!
הגעתי לשניהם כי הם רופאים מצויינים ומומלצים... לא ידעתי מי מהם הוא גם בן אדם טוב... למדתי זאת מיד... כמה דקות הספיקו לי לקבל החלטה בידי מי אני נותן את גופי...

מישהו שמגיע לקבל עזרה, ולא משנה באיזה תחום, רוצה שיתיחסו לבעיה שלו, שיכירו בבעיה שלו, שיתיחסו אליו כאדם ולא כחלק מסטטיסטיקה.
אני זוכר שקראתי פעם שהסטטיסטיקה מראה שבארה"ב הוגשו הרבה יותר תלונות נגד רופאים שהחולים שלהם הגדירו כאנטיפטיים וחסרי כישורים חברתיים מאשר נגד רופאים שטעו רפואית אבל היחס שלהם לחולים שלהם היה אנושי והגון.

אני אישית לא מאמין שהתעודה שעל הקיר היא זו שצריכה לשכנע שאיש מקצוע הוא באמת הראוי לנו.
זה הראוי לעזור לנו הוא זה שמבין שאדם המגיע לקבל עזרה נמצא באיזו שהיא מצוקה. הרגשת הנוחות שלנו היא חלק מאוד גדול מתהליך הריפוי שלנו.
זוכרים? אף אחד לא גדול יותר מהחיים... גם לא הרופאים...

ביום שני הקרוב בשעות אחר הצהריים אעבור ניתוח בקע ואעדר כיומיים מהסטודיו. הסטודיו ימשיך לעבוד במתכונת רגילה (תודה גדולה למדריכים ש"נתנו כתף" ויחליפו אותי) ביום שלישי בבוקר (צופית) ובערב (עתליה) וביום רביעי בבוקר (גלית). ביום רביעי בערב כבר אגיע לשתף פעולה עם שירה במשמרת הערב כרגיל.
אם מישהו מכם יודע על שינוי או רוצה לשנות את מועד השעור שלו נא הודיעו לי בהקדם כדי שאוכל להיערך ו"לסדר" את היומן.

מודה לכולם מראש על הסבלנות והתמיכה. האהבה שלכם תמיד נותנת לי כוח.

החלק המקצועי של המייל מוקדש הפעם לנושא מתיחות.
כמה למתוח? איך למתוח? מתי למתוח? שאלות מורכבות.
הנה קישור שיעשה לכם קצת סדר:


www.selaphysio.co.il/Htmls/article.aspx?C2004=12076&BSP=12073&BSS2013=12076&BSCP=12073&BSS2004=12073



אומנם באתר המיועד לרוכבי אופניים אבל ההנחיות טובות, נכונות וחשובות לכל העוסקים בשיפור התנועה המפרקית והפעילות הגופנית. קראו וזכרו תמיד לבצע מתיחות אחרי שהשרירים והמפרקים התחממו מעט בעקבות איזו שהיא פעילות מקדימה.
הערה נוספת - בעת ביצוע המתיחה של שרירי הבטן (המתיחה הרביעית) הקפידו להחזיק את שרירי הבטן אסופים פנימה כדי למנוע שקיעה עמוקה מדי של חוליות הגב התחתון לכיוון הקרקע.
תודה רבה ל"מכון סלע" על המידע המצוין ועל האתר המקצועי.

זכרו - מתיחות צריכות לעזור לכם ולא להרוג אתכם.... מתחו מבלי לסבול. אם השריר מתנגד וכואב צריך להתיחס אליו בסבלנות ולאפשר לו לשפר את טווחי התנועה שלו בצורה הדרגתית.

בברכת שבת שלום לכולם.
שאלות והערות / הארות יתקבלו בברכה.

ברכות למצטרפים החדשים לסטודיו השבוע - ורדה, מרגלית, עופרית, טלי, חני, דודי וקרן.
אני מאחל לכם הצלחה בדרככם בסטודיו. אשמח לסייע לכם בכל דרך.

להתראות בסטודיו.
באהבה.

אבי.

שבת שלום לכולם.

שמעתי מאנשים רבים השבוע כיצד הזמן, אותו מצרך נדיר שלא תמיד זוכה להערכה, "בורח להם בין הידיים"...
גם אתם מרגישים לפעמים איך השבוע "טס"?
איך יום ראשון הופך לשישי בן רגע?
למה הזמן מעסיק אותנו כל כך? כנראה בגלל התחושה שאף פעם אין לנו מספיק... (ושזמננו קצוב...???)
לפעמים אני צוחק כאשר אני מאפשר מנוחה של שתי דקות בסוף השעור ובוחן את תגובותיכם...
רובכם באמת מנצלים את שתי הדקות האלה וממש מאפשרים מנוחה לשרירים והמפרקים שעבדו קשה במהלך השעור.
אבל יש ביניכם אלו שמרגישים שזמן מנוחה הוא "זמן מבוזבז" וממהרים לקום, לארוז, ו... להמשיך במירוץ המטורף של החיים...
האם באמת מנוחה היא "זמן מבוזבז"? או שמא היא זו המאפשרת לנו להעריך טוב יותר את הזמן שניתן לנו עלי אדמות.

פיזיולוגית מנוחה פירושה התאוששות. בניה מחדש של רקמות השריר והעצם וחידוש מלאי האנרגיה המתרוקן במהלך פעילות מכל סוג שהוא.
נפשית, מבחינתי בכל אופן, מנוחה היא הזמן שלנו לחשוב ולהרגיש ולהבין מה חווינו.
אני עדיין זוכר את המורה שלי (רעות) אומרת לי בתחילת דרכי בתחום הפילאטיס: "תחווה את השעורים ! אחרי זה בזמן שאתה נוסע הביתה (למדתי בתל-אביב)
תנוח ותחשוב על מה שאתה מרגיש ומה הרגשת בזמן המאמץ בכל שלב ושלב". "רק כך תוכל באמת להבין מה עובר על הגוף בזמן התרגול וגם אחרי התרגול".
העצה / הוראה הזו חקוקה אצלי מאז באותיות קידוש לבנה כמעט בכל תחום ובעיקר בתחום האימון הגופני.
את החוויה של התרגול ניתן להעריך רק אחרי הביצוע, בזמן המנוחה והחשיבה על "מה שהיה".

ניצול זמן השעור פירושו להיות ממוקד ומרוכז בכל מה שקורה לגוף שלנו במהלך התרגול, ואולי חשוב מכך ללמוד להינות מהתהליך ולא רק מהתוצאה של התרגול.
לפני כשעה צפיתי במשחק טניס בו התמודדו במונטריאול, קנדה, רוג'ר פדרר (הטניסאי הגדול בכל הזמנים ללא צל של ספק...) וווילפריד טסונגה הצרפתי (מקום 7 בעולם כרגע),
מעבר לעובדה שאני אוהד וחובב טניס מושבע מאז ילדותי (וגם איתי הבן שלי מגלה סימנים מובהקים של אהבה לספורט הלבן...)
הדבר שמשך את תשומת ליבי היה רגע שבו משחקון אחד התארך והפך ל"קרב" חבטות קצרות ליד הרשת, בו כל אחד מהשחקנים היה צריך לגייס את כל יכולותיו האתלטיות והנפשיות כדי לנצח. פדרר ניצח במשחקון, אבל מה שהיה מעניין נראה בהילוך החוזר האיטי (המדהים !!!) שבא לאחר מכן - פדרר נראה ממכה למכה יותר ויותר מחוייך ורגוע
(למרות שממכה למכה הוא היה צריך לגייס יותר כוח ואנרגיה כדי להצליח לענות על חבטות יריבו הצרפתי...)
ובסיום המוצלח מבחינתו הניף ידיים וצחק בהנאה גדולה כאילו שזו הפעם הראשונה שהוא זוכה בנקודה במשחק טניס...

תבינו, רוג'ר פדרר מחזיק בשיא תארים, הוא זכה בכל תואר אפשרי (כמעט... חסרה לו מדליה אולימפית במשחקי יחידים...),
הוא לא בשיאו (הגיל נותן את אותותיו והצעירים נושפים בעורפו...), ועדיין הוא נהנה מהמשחק (!!!) אותו הוא בחר כמקצוע.
החיוך הזה שהיה על פניו הראה לי מה פירוש המשפט "להינות ממה שאתה עושה ולא רק מהתוצאה..."
(הוא הפסיד דרך אגב במשחק הערב... וירד עם חיוך לחדר ההלבשה... you cant win them all...)
כי ברור שהוא מרוויח כסף טוב מהעיסוק שלו אבל אני בטוח שאם הייתם שואלים אותו היום למה הוא עדיין משחק הוא היה אומר "כי אני נהנה ממהלכי טניס מעניינים ומאתגרים.." "נהנה מהאתגר הגופני והמנטלי".

אני בטוח, כי כך הוא משחק את המשחק.

ההשלכה לתחום שלנו היא מאוד פשוטה. מי מביניכם שנהנה ממה שהוא עושה, מוצא את עצמו מחייך כשמצליחים לו דברים קטנים (לומדים לחייך גם כשלא מצליחים דברים אחרים...).
אני לדוגמא מחייך בכל פעם שאני מצליח לעשות משהו במהלך האימון שלי למרות שעשיתי אותו בעבר מאות אם לא אלפי פעמים...
יש משהו מהנה מאוד בתהליך האימון והתרגול. הגוף והנפש לומדים להתמודד עם קשיים. הלמידה הזו נותנת לנו כוח להאמין שאנחנו יכולים ! (גם בתחומים אחרים).

כיוון שהתחלתי את המייל הזה בנושא הזמן והמנוחה בחרתי לדבר על נושא המשלב בין שני הגורמים הללו - נושא השינה.
האם אנחנו באמת יודעים מספיק על נושא השינה? אנחנו ישנים כמעט רבע מהחיים שלנו... זה מדהים שאנחנו חושבים שכל מה שצריך לעשות זה לשכב במיטה
ולקום אחרי זה בבוקר... רובנו הרי חושבים כך לא?
מתברר שזה לא כל כך פשוט.
לא אם אנחנו רוצים שינה איכותית.
לא אם אנחנו רוצים להתעורר עירניים ומוכנים אנרגתית ליום עמוס מטלות המחכה לנו בכל בוקר.
נכון שמזרון איכותי וכרית המתאימה לנו אישית כמו גם שמיכה המתאימה לצרכי הגוף שלנו חשובים מאוד (לא לזלזל. תורה שלמה בה נעסוק בפעם אחרת).
אבל האם אנחנו מודעים למחזורי השינה של גופנו?

מחזור שינה הוא תהליך המורכב מחמישה שלבים:
ארבעה שלבים הנקראים non-REM וכוללים את מירב זמן השינה (75%)
ושלב ה- REM (או שינת החלומות...).

הנה שני קישורים מצויינים שיעזרו לכם להבין יותר על מחזוריות השינה שלכם:

http://www.betipulnet.co.il/lexicon/%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%94/

http://www.rafa.co.il/Index.asp?CategoryID=102&ArticleID=129

השורה התחתונה היא שיש לתכנן את שעות השינה בהתאם למחזורי השינה. מחזור שינה נמשך כ- 90 דקות (+- כמה דקות לכאן או לכאן...)
כלומר לילה יימשך או 4.5 שעות, או 6 שעות, או 7.5 שעות... כל אחד בהתאם לכמות שעות השינה שהוא צריך.
המטרה היא לא "להפריע" למחזור שינה מלא באמצע. הפרעה שכזו תביא ליקיצה שלא בזמן מתאים מבחינת הגוף,
והתהליכים שהוא מבצע בזמן מחזורי השינה יופרעו ולא יושלמו.
התוצאה במקרה של הפרעה שכזו תהיה הרגשת עייפות וכבדות שעלולה ללוות אותנו במהלך כל היום...

בשנת 2005 נודע על המצאה מאוד מועילה בשם SleepTracker או "עוקב אחר תנודות השינה".
מדובר בשעון בעל רגישות גבוהה לתנודות הגוף אשר מרגיש מתי נרגעות תנודות הגוף המאפיינות את שלב השינה האחרון (ה-REM) וממש "מחכה" לרגע הנכון מבחינת הגוף כדי לבצע יקיצה. השעון מעיר אותנו בזמן הכי מתאים מבחינת מחזור השינה שלנו ועוזר לנו לקום רעננים ואנרגתיים (זו לפחות טענת החברה...).

למי שמעוניין לקרוא קצת יותר הנה הקישור לאתר חברת אריג'נט ולעמוד ה- SleepTracker -

http://www.arigent.co.il/sleeptracker/

לא ניסיתי עדיין את השעון אז אין באפשרותי להמליץ או לספר עליו אך אני מתעתד לעשות זאת בהקדם. אעדכן אתכם.

לסיום רציתי להוסיף משהו בנושא "שלא מדברים עליו בדרך כלל", נושא התשלום בסטודיו.
כאשר מגיע הזמן שלכם לחדש את מלאי השעורים שלכם נא הקפידו לשים "משימה" זו בסדר עדיפות לא פחות חשוב מההגעה לשעור עצמו.
הדרך הנוחה ביותר בה בחרתי להשתמש היא לשלוח לכם סמס או מייל בתום השעור העשירי שלכם כדי
שתדעו שעליכם להגיע עם תשלום בשעור הבא.
אישית אני חייב להודות שדי מעליב אותי שלקוחות מסויימים נוהגים "למשוך" את נושא התשלום ואינם משלמים במועד (דברים חשובים לא שוכחים...).
מבחינתי, תמיד אהיה מוכן (כמובן שכל צוות הסטודיו), תמיד בזמן, עם כל הידע המקצועי שלי ושל הצוות כדי לעזור ולקדם אתכם בכל שעור ושעור.
כל שעליכם לעשות הוא למלא את חלקכם. אני מודה לכם.

המשך אוגוסט מוצלח לכולם.
ושבת נהדרת.

אשמח כמובן לתגובותיכם והערותיכם.
אני קורא כל מילה ומילה בשמחה ובאהבה.

שלכם.

אבי.

שבת שלום לכולם.

לא יודע אם הרגשתם, אבל הבוקר היה משב רוח רענן ומעט קריר יותר. בחום הבלתי נסבל שמלווה אותנו בחודש האחרון, כל הקלה, ולו הקטנה ביותר, משמעותית.
מזכיר שוב את חשיבות נושא השתייה. שתייה פירושה מים ורצוי צוננים. כמה שיותר - יותר טוב. בעומסי חום כאלה אף פעם אין "מספיק"...

לפני כמה שעות קיבלתי הודעה מאוד מעציבה שבישרה לי על פטירתה של חברה ותיקה מתקופת הלימודים כתוצאה ממחלת הסרטן.
יצאתי לאחר מכן וצעדתי בכיוון המושבה (מסלול יום שישי שלי...) והרהרתי בחיים, בשבריריות שלהם, ובבריאות שלנו.

האם אנחנו עושים כל מה שניתן כדי לשפר את איכות החיים של גופנו?...
האם אנחנו באמת מודעים לכל הסכנות האורבות לנו מכל עבר?...
האם יש קשר בין אורח חיים פעיל ושמירה על הרגלים תזונתיים נאותים לבין בריאות ואריכות ימים?...
יכול להיות שהכל מתחיל ונגמר בעצם בתורשה וגנטיקה ושהכל נקבע מראש?...
כמה כאב ועצב אנחנו "אוגרים" בפנים ואיך עובדה זו משפיעה על יכולת הגוף שלנו להתמודד עם כל האיומים הקיימים היום?...
כיצד מושפעת המערכת החיסונית שלנו מהמטען הנפשי שלנו?...

שאלות מורכבות נכון? כך חשבתי כשצעדתי לי וחשבתי על ליאור...
ליאור היתה מקסימה. תמיד קופצת ראשונה. תמיד יפה. אתגעגע אליה.

התשובה שלי לכל השאלות היא אחת: בואו וננסה לעזור כמה שיותר לגוף ולנפש בהתמודדות עם כל ה"סכנות".
זה לא פשוט. לפעמים החיים חזקים יותר, סוחפים אותנו לתוך ה"מערבולת" של השיגרה והלחץ...
אתם יכולים להאמין לי שהייתי במקומות "חשוכים", מלאי לחץ ופחדים, מלאי נזקים (עישון, אכילה לא בריאה ועוד) ודילמות נפשיות ופיזיות כאחד.
התשובה נמצאת בתוך כל אחד ואחת מאיתנו בכל רגע נתון.
פשוט עצרו לרגע אחד. דקה. עשר. עצרו וחשבו. עצמו עיניים. זו לא חייבת להיות מדיטציה.
פשוט לעצור ולשמוע כל נשימה ונשימה למרות הרעש וההמולה היום יומית סביב.
לחשוב על מה שאתם עושים ולא רק לעשות בלי לחשוב.
מזכיר קצת את מה שאנחנו מבקשים מכם לעשות במהלך שעורי הפילאטיס בסטודיו,
לחשוב על כל תנועה ותנועה כאילו שכל תנועה ותנועה היא עולם ומלואו.
זו הדרך היחידה להגיע לשלמות תנועתית. לפעמים לנו המדריכים קשה להסביר לכם דברים שאנחנו מרגישים עמוק בפנים.
יש תנועות ותחושות שצריך לאפשר לגוף ולנפש להרגיש. עד שלא תרצו להיות שם - לא תרגישו זאת.

אני חושב שלי זה קרה בשלב הלימודי שלי בוינגייט. פתאום התחלתי להתעמק בדברים שעשיתי באופן כמעט אוטומטי.
אני מתאמן מאז גיל 15. חשבתי שאני כבר יודע הכל ופתאום למדתי שאפשר לעשות את הדברים טוב ויעיל ונכון יותר.
וזה מה שאנחנו מנסים ללמד אתכם בסטודיו.

אני תמיד אומר שפילאטיס היא שיטה שעוזרת לנו לחשוב. תנועות כל אחד יכול לעשות. להבין תנועה זה משהו שדורש רצון.
צריך לרצות להבין. לרצות לדעת.
כמה מכם באמת רוצים לדעת יותר על התנועה של גופכם?
תשאלו את עצמכם את השאלה הזו בפעם הבאה שאתם באים לשעור.
כשאני רואה לקוחות שמביאים את גופם לשעור ו"משאירים את הראש בבית"... אני מתאכזב. לא בשבילי. בשבילם.
לנו, המדריכים, קשה לקדם לקוחות שלא רוצים ללמוד ולהתקדם.
יש קבוצות בסטודיו היכולות להעיד על כך - למידה והתקדמות הולכים יד ביד.

במשך השבוע אני מדבר עם רבים מכם על נושאים רבים הקשורים לבריאות.
השבוע יצא לנו לדבר על חומרים משמרים. כל ה"סודיומים" למיניהם וה- E המפורסמים על גבי האריזות של המאכלים שאנו צורכים.
אחת הבחירות היותר קלות שאנו יכולים לעשות בקלות היא לקחת אחריות על מה שאנחנו צורכים יום יום.
לחזור למקורות הטבעיים. לירקות, לפירות, לקטניות, לטעמים הטבעיים. למים.
זה לא קל... בעיקר בעידן ה"שפע" בו אנחנו חיים. קשה להיכנס לסופרמרקט ולצאת עם מוצרים טבעיים.
אבל אפשרי ביותר להשתדל לצרוך פחות חומרים שלא תורמים לבריאותינו הכללית.
הנה ספר מצוין שיכול לעשות לכם קצת סדר:

http://www.text.org.il/index.php?book=0715091

רציתי לנצל את ההזדמנות ולברך את משפחת קרתי, המיוצגת בסטודיו בשלושה דורות (!!!), על הולדת בן שני לצילתי (משפחת כרם).
שתדעו רק אושר ובריאות ועוד נכדים ונינים רבים. גאה בעובדה שאתם בוחרים להתאמן בסטודיו!

מזל טוב לחוגגים יום הולדת בחודש אוגוסט: קארן, אידה, אילנה כרמי, אוסנת קזנסקי, עמרם, עידית, ויויאן, כרמלוש אנט', יעל טמיר, הגר, צילתי, ג'ויס,
נאוה'לה רבינוביץ-זנד, שלי, מיכל לברן, יעקב גדות.
(סליחה אם שכחתי מישהו...)
שתדעו רק אושר, בריאות והתקדמות. נשיקות לכולם.

לכל הנוסעים לחופשה או אלו שכבר נמצאים שם - חופשה נעימה ובטוחה.
נצלו את הזמן כדי לנוח ולאגור כוחות.
מחכה לשובכם במהרה.

אשמח לתגובותיכם. רחשי לבכם חשובים לי.
גם הערות והארות יתקבלו בברכה.

שיהיה סופש נעים ורגוע.

להתראות בסטודיו.

אבי.