גדלתי במשפחה רגילה, כזו שלא בולטת יותר מדי מעל האחרות,
וכמו לכל משפחה היו גם לנו את ה"אירועים" שהיו רק שלנו.
כך היה פעם בשנה כשהיינו מתכנסים בבית של סבתא שלי בבה, אמא של אבא שלי,
לאזכרה לזכר מי שאינם, סבא שלי מצד אבא, בן ציון, שנפטר במהלך 1960 כשהוא בן 60 בלבד,
חלה ולא הצליח להתגבר על הסרטן והלך לעולמו, ו...אח של אבא שלי, משה, או שכמו אנחנו הכרנו אותו -
זיקו. דוד שלי שהיה טייס בחיל האוויר ואף הגיע לדרגת סגן והדריך טיסה, שהמריא במרץ 1961 מבסיס
רמת דוד שבעמק. מסיבה כלשהי הזדקר מטוסו בהמראה והוא צנח אל מותו בתוך הבסיס.
במהלך חיי הבוגרים עניין אותי מאוד המקרה של זיקו. קראתי רבות על מצב חיל האוויר בתקופה שבה עשה את
צעדיו בחיל ובטיסה. חקרתי את המטוס בו בילה את רגעיו האחרונים, הווטור, שהיה מה שקיבלנו מהצרפתים
בתקופת האמברגו הצבאי של ארה"ב. הרבה סטטיסטיקה. ו... הרבה תאונות, הרבה מוות ושכול.
אבל כילד שגדל במציאות של אזכרה פעם בשנה זה לא אמר לי הרבה אז. ידעתי שסבתא שלי מאוד עצובה
ושהם חסרים לה מאוד אבל כילד לא נכנסתי לזה יותר מדי.
בשלב כלשהו של הנערות שלי (12/13) התחלתי להתלוות לסבתא ואבא שלי לבסיס רמת דוד בערב יום הזיכרון
לטכס וביקור בטייסת של דוד שלי ז"ל. הביקורים האלה הפכו להיות חלק מהטבע שלי. חלק מהאישיות שלי.
ולמרות שהמידע שניתן לנו, הילדים, מההורים שלנו היה מועט עד אפסי בכל הקשור לזיקו ולנסיבות מותו,
הנסיעה השנתית הזו הפכה להיות חלק מהשגרה שלנו. חלק מהשגרה של המשפחה שלנו.
באפריל 2024 הגעתי בפעם האחרונה לבסיס רמת דוד יחד עם אבא שלי, חיים, שהיה בן 92, לטכס הזיכרון בערב
יום הזיכרון לחללי ישראל. זה היה הטכס ה-63 של אבא שלי... ואני רק בן 59...
שנה לאחר אותו ביקור, באפריל 2025, הלך אבא שלי לעולמו בשיבה טובה.
כשאבא שלי הלך לעולמו הלכו איתו הרבה רגשות חבויים ומודחקים, רגשות עצב עמוקים שגרמו לו מאז אותו
האירוע אי שם במרץ 61' להיות סגור יותר, קשוח יותר, איבד מתמימותו.. קיבל סטירה...
ואני, כל כך רגשי, ניסיתי לפתות אותו לפתוח קצת ולספר, אבל הוא בחר שלא. חושב שמתוך מגוננות עלי, עלינו
הילדים. ליבי תמיד יצא אליו כשהיינו יושבים בטכס ושמו ותמונתו של משה (זיקו) פפו הופיע על הצג הגדול של הטכס..
עוד דקירה ועוד דקירה ועוד דקירה בלב...
עד שהלב נהיה קשיח ומאובן וחסין כאב...
זה היה אבא שלי.
המשפחה שלו, שלי, קמה מתוך האבל, אחי הגדול, בנצי (על שם סבא שלי מצד אבא) נולד שלושה שבועות בדיוק
אחרי האסון הגדול שנפל על המשפחה. הוא נולד לבית אבל, הוא נולד לבית שבו סבתא שלי האבלה ניסתה
לנשום ולהכיל את האירועים הקוטביים, מוות מול חיים...
ואבא שלי? ואמא שלי? תחשבו על זה.. אמא צעירה שבחודש תשיעי מקבלת את החדשות הכי ממיתות שאפשר
וצריכה להחזיק את אבא שלי כדי שהוא יצליח להחזיק את כל השאר ולא לצאת מדעתו.
בכל פעם שאני מתאר לעצמי את הסיטואציה מתחילה לכאוב שלי הבטן.
מה עבר עליהם בימים האלה? עם איזה קשיים הם התמודדו? איך זה השפיע על האבהות והאימהות שלהם
שהמשיכה שנה לאחר מכן עם הולדת אחי משה (על שם זיקו ז"ל) וארבע שנים אחר כך עם בואי לעולם,
נולדתי ב-1965 ונקראתי על שם סבא שלי מצד אימי אברהם (דיידו) לבית פוליקר. אחותי נולדה חמש שנים אחרי זה
בשנת 1970 כאשר שהינו בארה"ב ונקראה רחל על שם שתי הסבתות שלי שנקראו שתיהן רחל.
לגדול במשפחת שכול זה לא לגדול במשפחה רגילה. נכון, הכאב אחרי הרבה שנים אינו אותו הכאב. הגעגוע גדל,
המחשבות על מה "יכול היה להיות" ומה היה נהיה מזיקו אילולא אותה תאונה.. איך זה היה משפיע על המשפחה
שלנו כולה? אין לדעת.
אבא שלי תמיד חזר ואמר שהמשפחה שלו הולכת להיות משפחה גדולה,
כדי שאם, חס וחלילה, יקרה משהו לאחד מאיתנו, כמו שקרה לו, שאר האחים יהיו שם כדי לתמוך ולעזור.
השנה, 2026, הטכס בבסיס רמת דוד התקיים ללא נוכחות המשפחות השכולות, ואני מוצא את עצמי מרגיש
את כובד האחריות המונחת על כתפי מעכשיו. מסורת של משפחה נבנית דרך שמירה והמשכיות.
מרגיש את היד המכוונת של אבא שלי למרות שאם הייתי שואל אותו אם אני צריך להמשיך וללכת לטכסים
ברמת דוד גם אחרי לכתו מן העולם הוא היה אומר לי "מה פתאום"... כי הוא ראה בזה את האבל הפרטי שלו,
כזה שלא משתפים עם אף אחד.
כמה שניסיתי במהלך השנים להיות בחור רגיל, הבנתי פתאום שאף פעם לא הייתי ממש רגיל
הייתי תמיד ילד במשפחה שכולה.
בימינו, כשהרבה אנשים מדברים על לעזוב, ללכת למקום אחר, והרבה גם עושים את זה,
אני יושב עם עצמי ומבין שהמדינה שלי, כמו המשפחה שלי, אינם למכירה. אני לא יכול להחליף אותם,
אני לא רוצה להחליף אותם. גם המשפחה שלי וגם המדינה שלי עיצבה את מי שאני.
זה לא תמיד טוב, לפעמים זה קשה, לפעמים זה לא פייר ולא מגיע לי.. אבל לפעמים זה גם מאוד מאוד
שבטי, אני מרגיש חלק ממשהו גדול שנקרא ישראליות והעם היהודי ואת זה לא מוכרים ועל זה לא מוותרים.
ביום הקשה הזה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הלב של כולנו, שכולים ולא שכולים כאחד,
הוא לב אחד. לכולנו אותו הגורל. הכאב הוא של כולנו.
ומילה להורים שלי האהובים שגידלו אותי, תמכו בי, עשו הכי טוב שיכלו כדי להגן עלי ולדאוג לכל מחסורי,
אני אוהב אתכם ומעריך את כל מה שיצקתם לתוכי. אני חב לכם את כל כולי.
אני מתגעגע אליכם ולמשפחה המופלאה שיצרתם יש מאין.
ואני מבטיח להמשיך את המסורת של המשפחה ולהעביר אותה לדורות הבאים אחרי.
