הזמן ותום עידן התמימות

 

    שמונה חודשים עברו

    האם ציון הדרך הזה חשוב ?

    למה אני בכלל עוסק בזה?

    אני חושב שהדרך לשקט הנפשי ארוכה, לפעמים נראית כאין סופית,

    וכנראה שברגע שאני רואה ששמונה חודשים חלפו מאז לכתו של אבא שלי

    אני חושב שהנה... אולי זה כבר מאחורי...

    האמת היא שהדרך מאוד משובשת, וזה בלשון המעטה..

    פתאום ההפתעה והגילוי העצמי מובילים אותי לחשוב שאני לא כל יכול...

    שיש דברים בחיים איתם אני מתקשה להתמודד

    שגם אני...אנושי..

    אז אולי זה הזמן לספר שמאז ילדותי מסתובבת בתוכי הרגשה שאני משהו מיוחד

    אבל לא במובן הילדי של המחשבה אלא בצורה מאוד מאוד בוגרת..

    אני מרגיש שנועדתי להיות משהו גדול בחיים האלה

    ושהדברים שקורים לי בחיים הם בסך הכל אתגרים עימם אני מתמודד ומתגבר בלי בעיה 

    ן...אז קרתה לי תאונת הדרכים שפשוט סתרה על פניי והזכירה לי שאני מאוד אנושי

    ושלמרות שלמדתי להתמודד עם תוצאות התאונה הזאת היא בכל זאת גבתה ממני מחיר כבד 

    ואז... הגירושין שברגע שהתרחשו נראו לי כמו סוף העולם וסוף עידן התמימות שלי בעולם הזה.

    וגם עם זה למדתי לחיות ואפילו לחייך ולגדל את הילד שלי באהבה גדולה ובמחויבות אין קץ.

    אבל ההורים שלי?? הם היו תזכורת לעידן התמימות שפעם כל כך אפיין את חיי

    וברגע שהם עזבו הם לקחו איתם את שארית התמימות שעוד נותרה לי

    ואז... נשארתי עם ההכרה שמה שנשאר לי זה החיים הבוגרים שלי

    ולמרות שהחיים שלי באמת באמת טובים ומלאי סיפוק מי רוצה לחיות בלי תמימות?

    זה לא כיף...

    והעובדה המצערת עוד יותר היא שזה מצב שלא ניתן לפתרון.

    כמו כל אדם בוגר שמאבד את התמימות שלו אני חוזר לדברים שתמיד שימחו אותי לאורך חיי

    המוסיקה וההתעסקות בה מכל היבט, נגינה, שמיעה, למידה על ההיסטוריה של המוסיקה

    הקלטה וכל העולם הדיגיטלי שמאפיין את החיים עכשיו בעולם,

    מזון על כל היבטיו, קריאת מתכונים ולמידה על אוכל בכל מיני מקומות בעולם, בישול ויצירה במטבח

    וכמובן אכילה של מאכלים שחוזרים ומזכירים לי את עידן התמימות שלי.

    אתמול, שבת, קמתי והרגשתי את סבתא שלי בבה, אמא של אבא שלי, וניגשתי להכין את המאכל

    שהכי אפיין אותה מבחינתי- בואיקוס. וכך, בזמן שהבית החל להתעורר ריח הבואיקוס החל למלא את חלל

    הבית וגרם לבנות לבוא למטבח וכמובן לטעום מהמאפים החמים והרכים שיצאו זה הרגע מהתנור.

    ואני, חיוך גדול על פניי, מרגיש את התחושה שסבתא שלי וגם אמא שלי היו מרגישות כשהיו מכינות

    את מאכלי הבית לנו, הילדים. 

    מביט עדיין על המתכון שאמא שלי שלחה אלי בפעם המאה ...

    ________________________________________________________________

    בואיקוס

    2 ו-3/4 כוסות קמח תופח

    2 ביצים

    100 גרם חמאה

    חצי קופסת בולגרית מפוררת

    גביע קוטג'

    גביע גבינה לבנה

    חופן נדיב של גבינה צהובה

    (לזה אפשר להוסיף כל תוספת שאוהבים כמו זיתים, קצח, שומשום אבל גם בלי זה יוצא מדהים)

    מערבבים הכל לעיסה בצקית ויוצקים לתוך תבניות קאפקייקס ששומנו מראש

    מפזרים מעט גבינה צהובה מעל כל בואיקוס    

    תנור על 200 מעלות עד שמשחים

    מוציאים ו... קוראים לכולם לשולחן...

    _______________________________________________________________

    אנחנו היינו מכורים לזה עוד כשסבתא הייתה מכינה בשבתות

    ואיכשהו כשאני מכין את זה בבית זה מחזיר אותי 

    לתחושה הזו שסבתא מסדרת לי כמה בואיקוס על צלחת היישר מהתנור הקטן שבו היתה אופה.

    זו תמימות.

    וכשהם הלכו הם לקחו איתם את התמימות שלנו ו...השאירו אותנו עם החיים עצמם.

    מעניינים החיים האלה.

    לא תמיד מהנים אבל ללא ספק מעניינים.

    ואולי זה מה שנקרא "מורשת", העובדה שאנחנו ממשיכים להחיות דברים שהם החיו בתוכנו 

    ועל ידי כך לשמור אותם עוד קצת בחיים שלנו ושל המשפחות שלנו.

לכתוב מכתבים לילדים

       מה שתמיד הנחה אותי בדרכי זו החוויה שלי מכל אירוע, מכל סיטואציה.

   איך אני מרגיש בכל מצב. האם אני מרוצה? האם אני מתוסכל? האם התנהגות מסויימת מעצבנת אותי? ולמה?

   אני חושב שזו הדרך הבטוחה להבין איך כל התנהגות שלך עצמך משפיעה על הסביבה.

   גם כשליוויתי את הורי למותם רצו בראשי מחשבות רבות. האם אתנהג כמוהם באופן אוטומטי או שיש לי בחירה?

   אני אדם שלומד כל הזמן. מנתח כל סיטואציה. מנסה להיות הכי טוב שאני מסוגל להיות.

   הורי, כשהתבגרו, לא ידעו לתקשר את הקושי שלהם. לנו, הילדים, הם תמיד שידרו שהכל בסדר ושהם מסתדרים,

   כשבעצם הם כבר לא הסתדרו כל כך אבל לא ידעו איך לתקשר לנו את זה. היה להם כבוד עצמי והם השתמשו בו

   עד ליומם האחרון. אבל אני יודע שרצו להם בראש מחשבות רבות מייאשות עקב זיקנתם.

   אני רוצה להאמין שאפשר לעשות את זה אחרת. מבחינתי פתיחות היא המפתח והפתח לכל הצדדים 

   לקבל את עובדות החיים ולא לפחד לדבר עליהם בקול רם. אני הייתי רוצה שהילדים שלי יעברו איתי את המסע 

   שלי בדיוק כמו שאני הייתי חלק בלתי נפרד מהמסע שלהם. זו דרכו של העולם. בהתחלה אנחנו ילדים, אחר כך אנחנו 

   מבוגרים ובסוף אנחנו זקנים. זה הטבע. זו הביולוגיה של החיים. 

   בכל שלב כזה העולם שלנו משתנה ונקודת המבט שלנו זזה למקומות שונים. 

   אני חושב שאחד הדברים שגורמים לי לאושר זה לדבר עם המתבגרים שלי ולראות איך הם מתפתחים ומשתנים

   לי מול העיניים. יש לי שיחות נהדרות איתם. כל אחד בהתאם למקום שלו בעולם כרגע. 

   ואני משתף אותם במה שעובר עלי ולא פוחד להראות להם את הכאב שלי ולדבר על הקושי שלי. אני חושב על 

   אבא שלי ואיך אף פעם לא היו בינינו שיחות פתוחות ורגשיות כי הכל היה חייב להיות לפי ה"פרוטוקול"...

   וב"פרוטוקול" שיחות רגשיות זה ... עם אמא... אבל גם בשנותיו האחרונות, כשאמא שלי כבר לא היתה 

   הוא המשיך בהתנהגות האופיינית שלו שמטרתה אחת - לשמור על הילדים!!! כלומר הוא יתמודד והקושי

   יהיה על כתפיו אבל אין לו בעיה עם זה כי זה תפקידו של אבא!! זה ה"פרוטוקול" ... זה עבר במשך דורות...

   אבל אני לא רוצה להמשיך את הפרוטוקול הטיפשי הזה. אני רוצה לתת לילדים שלי להכיר אותי באמת.

   לא רק את מה שהפרוטוקול מתיר. אני חושב שכך אשאר חקוק בליבם טוב ועמוק יותר גם אחרי לכתי.

   הרעיון הזה של לכתוב מכתבים לילדים שלי כדי שאחרי לכתי הם יוכלו עדיין להנות מקירבה אלי דרך המילים

   שאכתוב להם מנקרת לי בראש זמן רב. זה התחיל עם קטע מסרט, איירונמן... טוני סטארק מחפש תשובות 

   ואז הוא מוצא הקלטה של אבא שלו ז"ל מדבר אליו וממש פונה אליו באופן אישי ורגשי. הקטע הזה נתן לי את 

   הרעיון. אני לא כל כך טוב בהקלטות וידיאו אישיות אבל המילים הם דרך הביטוי הטובה ביותר שלי.

   שם אני נותן דרור לרגשות ול"אבי האמיתי" לצאת ולהרגיש בנוח. אז אני אכתוב. והמילים האלה יעזרו לנחם 

   את העצב אחרי לכתי. 

   ראיתי לפני כשבועיים בפעם הראשונה ראיון של אבא שלי בגודל טבעי. 

   חצי שעה איתו בגודל טבעי. זה ריגש אותי מאוד. הרגשתי שזכיתי לעוד חצי שעה איתו. זה המון!!  

   אז אני אכתוב. כל פעם קצת. בעיקר על מה שעובר עלי בהקשר שלהם.

   למשל, השבוע אמה עברה את הטסט השלישי שלה וקיבלה רישיון נהיגה. האירוע הזה הוא מבחן בשבילי

   ואתגר לרצון שלי לשלוט בכל מה שקורה כי זה מגן עלי (או ככה אני אומר לעצמי בכל אופן...). ואני רוצה 

   שכשיהיו לאמה ילדים היא תדע בדיוק מה עבר עלי כי היא תעבור דברים דומים. 

   איתי ויובל קבעו תאריך לחתונה!!!! 3/11/2026. יש בתוכי התרגשות גדולה מכל התכונה סביב החתונה.

   אני שהחזקתי את הילד הזה מיד כשנולד. ידעתי שזכיתי באוצר. ועכשיו הוא יעמוד מתחת לחופה, איתי, 

   ויתחתן עם יובל הנהדרת והמקסימה. איזה רגע מיוחד זה במסע שלי. ואני רוצה שכשאיתי יעמוד מתחת 

   לחופה עם בנו או ביתו הוא ידע מה הרגשתי ויוכל להרגיש אותי איתו ברגע הזה. 

   יש בי קול שאומר לי להתרחק מהמקום הזה אצלי שתמיד חושב על הסוף. לא רק בהקשר שלי האישי אלא

   גם של הסובבים אותי, כלבים וכו... "חיה את החיים עכשיו" הוא אומר. "איזה טעם יש להתעסק עם דברים 

   שקשורים לסוף או אחריו כשזה מבזבז לך זמן עכשיו, בזמן שאתה חי ויכול לעשות דברים אחרים?"

   אני שומע את הקול הזה. אבל הוא רק קול אחד. 

   תמיד כתבתי את האמת שלי. את מה שאני מרגיש. את האהבות שלי, האכזבות שלי, הפנטזיות...

   לא רוצה להיות תעלומה לילדים שלי כמו שאני מרגיש לגבי אמא שלי... 

   אני אוהב אותה אבל מרגיש שלא באמת הכרתי אותה. את ויולט האמיתית. היא אף פעם לא פתחה את עצמה

   בפניי. גם היא דבקה ב"פרוטוקול" עד יומה האחרון. גם אצלה זה עבר בירושה. זה מה שהיה נהוג.

   הורים זה תפקיד. תפקיד שלא תמיד אוהבים לעשות אבל אין ממש ברירה. אבל אני רוצה קשר אמיתי עם ההורים 

   שלי. אני רוצה לדבר על הקשיים שלי איתם ושהם ישתפו אותי בקשיים שלהם. ה"פרוטוקול" משאיר אותי

   ילד לכל ימי חיי... כזה שמספרים לו רק מה שה"פרוטוקול" מרשה...

   אני רוצה לקחת את ההורות שלי למקומות מתקדמים יותר. ואני אעשה את זה.

   סקרנים?

השעורים שאחרי...

 

   יש דברים שמבינים אחרי...

   מחשבות הן דבר מתפתח. ככל שאנחנו חיים יותר והניסיון שלנו מתעצם

   הן מתפתחות, מתעמקות. ככה הן אצלי בכל אופן.

   אני יושב היום וחושב בעוצמה על מה שקורה לי בחיים ו... זה לא מפחיד אותי יותר.

   פעם המציאות היוותה מאבק יום יומי מול מכשולים, וכדי לשרוד את זה תמיד הלכתי לעולם הפנטזיה.

   שם הכל הלך כמו שרציתי. בקצב שלי, בעוצמות שלי, עם הדברים שרק אני אהבתי.

   בשביל ילד שלישי מתוך ארבעה אחים כשאחותי הקטנה היא "הנסיכה" הייתי חייב לברוח...

   בבגרותי, אני בורח רק לעיתים רחוקות, אני נהנה מהאתגר שיש בהתמודדות עם המציאות.

   אני נהנה גם לברוח אבל זה כבר לא מהמקום שהמציאות מלחיצה אותי ואני צריך מפלט.

   

   למה ההקדמה הארוכה הזאת? כי הערב אורלי ואני הלכנו לטכס ראשון להענקת מילגות בפקולטה להנדסה

   אזרחית בטכניון כשאחת מהמילגות הן ע"ש אבא שלי היקר פרופ' חיים פפו שהיה מרצה מוערך בפקולטה 

   משנת 1971 ועד מעט אחרי שנת 2000. הוא ראשון בשבילנו כי סה"כ עברו כ-6 חודשים מאז 

   לכתו של אבא שלי. והנה אנחנו על הבמה מעניקים פרס על שמו... זה הרבה דברים במעט זמן... 

   ואני, מתברר, מרגיש את כובד האבל הזה כל יום. אבא שלי ממש חסר לי. אז כל החוויה 

   הזו הערב היתה מאוד רגשית עבורי. ופתאום אני מרגיש ושומע קולות אצלי בפנים שאומרים שזו הדרך!!!

   זו הדרך להנציח את שמו ולגרום לאנשים לזכור אותו גם בעוד עשרים ושלושים שנים. מילגה על שמו.

   כל שנה. ואפשר גם לפתח את זה ולהעניק עוד מילגות כתרומות. כולנו היינו רוצים שיזכרו אותנו.

   שלא נישכח אחרי לכתנו... 

   מאוד ריגש אותי לשמוע סטודנטית לשעבר בפקולטה שהיום אחראית על נושא מילגות לסטודנטים 

   מצטיינים מדברת ואומרת שנתינה היא ערך עליון.

   שזו הדרך של הפקולטה מאז ומעולם. וזו הסיבה שהם המובילים בתחום המילגות שהם מעניקים לסטודנטים

   שלה מכל הפקולטות בטכניון. פתאום הרגשתי את זה... זו התחושה הזו שאתם נמצאים במקום שלכם...

   ככה הייתם רוצים שהעולם יהיה כל הזמן. מפויס (זאת שנאמה היתה מהמיגזר הערבי). כולם באים מכוונה

   לעשות טוב. פירגון (הקהל מוחא כפיים לכל סטודנט מצטיין בגאווה). ותחושת השליחות שלהם שהודגשה שוב ושוב

   לא רק לתכנן ולבנות כבישים טובים יותר אלא לקרב בין לבבות של אנשים כדי שהעולם יהיה מקום יותר טוב

   לחיות בו. לכולנו.

   ואז קפצה לי המחשבה שאני רוצה להיות חלק מהדבר הזה. זו האנרגיה שאני אוהב. זו האנרגיה שיש בסטודיו 

   שלי כבר יותר מ-23 שנים. כולנו מרגישים הרבה דברים לא טובים קורים סביבנו כל הזמן. זו המציאות שלנו.

   אבל הדרך הטובה ביותר להרחיק את החושך זה פשוט להאיר הרבה אור!!! וזה בידיים של כל אחד מאיתנו.

   כל אחד בדרכו. בתחומו. במעגלים שלו. לא לתת לאפרוריות לאפוף אותנו. כולנו חייבים להבין שזו לא 

   "מלחמה" שהתחילה עכשיו. היא נמשכת מראשית הימים... האור והחושך נלחמו מאז ומעולם. והיו תקופות

   בהסטוריה שהחושך חגג והעולם חווה עוולות נוראיים (כמו מה שהעם היהודי עבר בשואה...) אבל זה קרה

   בעיקר בגלל שמי שניסה להאיר הוקטן מייאוש. ויתר...עד שהגיע... לא פחות מוינסטון צ'רצ'יל 

   (שאבא שלי היה ממעריציו הגדולים ביותר, אמר עליו שהוא "הציל את העולם החופשי") ואמר עד כאן!!! 

   אני לא אתן לחושך הזה לשכנע אותי שאין אור. סחף אחריו את כל העם שלו ויצא להילחם בכוחות החושך 

   ושינה את פני המלחמה.

   בתוך כל התחושות האלה אבא שלי היה מאוד נוכח דרכי בכל מה שקרה שם. פגשתי קולגות שלו. אנשים אחרים

   מהתחום שהכרתי במהלך השנים מהיכרותם את אבא שלי ויכולתי להרגיש אותו דרך האנשים האלה. זה היה מאוד 

   מיוחד. הרגשתי עוד צד שלו שלא כל כך הכרתי קודם. כל כך הרבה אנשים דיברו בשבחו. זה חימם לי את הלב.

   

   אז למה בעצם זה נקרא שעור של אחרי? כי הבנתי היום דברים בעוצמה שלא יכולתי להבין לפני שאבא שלי

   נפטר... וזה מעצבן... כי הראשון שרציתי לספר לו על זה היה... אבא שלי...  

אבא אתה חסר

 

 יום שישי

  18:30. מבט אל השעון, בנצי הגיע. כמה משפטים והוא לוקח את הגיטרה ומתיישב בחוץ מול הטבע שהוא 

כל כך אוהב. ואני ממשיך ומתכונן להגעתו של אבא שלי. כך בארבע השנים האחרונות, וגם בשנים שלפני כן

כשאמא עדיין היתה בחיים. אורלי ואני ממשיכים במסורת משפחתית ומארחים כל יום שישי כדי לשמור על

הערך החשוב הזה של מפגשים משפחתיים, עם אוכל טוב, קצת וויסקי או בירה, תמיד היה כיף כשהם באו.

גם בזמנים היותר קשים של אמא שלי לקראת מותה, ארוחת יום השישי אצלנו היתה מפלט טעים ומלא אהבה

לערב אחד בשבוע. ועכשיו, אבא נשאר לבד. וכשאני כותב את זה עומדות דמעות בעיני. עצוב היה לי בשבילו,

הוא היה כל כך קשור לאמא שלי. כל החיים שלו היו מבוססים על היותה עמוד תווך חזק, יפה, מוצלח. אמא שלי 

גרמה לאבא שלי לזהור. וכשהלכה לעולמה אומנם השאירה אותו נושם אבל הנשמה שלו אבדה איתה לנצח.

ואני, ואורלי כמובן, הרגשנו את הפגיעות הזו שלו וניסינו בכל יכולתנו להיות שם כמשפחה.

להזמין אותו גם באמצע השבוע, ליצור קשר לפחות פעמיים ביום. לתת לו את ההרגשה שלמרות שהוא לבד

הוא לא לבד.

אבא שלי היה אדם אצילי. ואני מציין את זה כי הוא נתן לכולם את ההרגשה שהכל בסדר. שהוא מתפקד.

שהוא מסתדר. וזאת למרות שהתברר שלא היה לו פשוט כלל אבל הוא דאג לא להעסיק אותנו 

יותר מהמפגשים בשישי. אחרי לכתו יש לי הרבה מחשבות על העובדה שיכולתי לעשות יותר.

שכמעט בכל יום שישי כשהייתי מסיים את העבודה הייתי עייף מכל השבוע הארוך והמחשבה על זה

שאבא שלי ובנצי יגיעו לא התאימה לי. אבל אז הייתי מדבר עם אורלי והיא תמיד אמרה את אותו

המשפט: הוא לא יחיה לנצח ואנחנו צריכים לנצל כל שישי ולשמור על השגרה הזאת כל עוד הוא מסוגל.

ואני הייתי מגיע הביתה ומתחיל לבשל לכולם.

ועכשיו כמעט שבע כבר וזה תמיד היה זמן ההגעה שלו. תמיד עם חיוך מבויש. תמיד עם משהו ביד. בשבילי.

או מנה מהאפיו שהכין יום קודם ורצה לשמוע את חוות דעתי או בקבוק יין משלו. או כמה מלבי שהכין 

לקינוח. וכולם באים ומברכים אותו לשלום ומתחבקים. ואז כמובן כוסית וויסקי, לפעמים ערק, ויושבים לדבר קצת

על דברים שלו, עלינו, על המשפחה. לאבא שלי היה סגנון משלו. אי אפשר לחקות אותו או להדמות לו.

זו רק ההתנהגות שלו. לפעמים היא משעשעת. לפעמים היא בלתי נסבלת. אדם מורכב. לא תמיד מודע לעצמו.

אבל בערבי השישי האלה הוא נפתח. חזר לשחק קלפים איתי ועם הבנות. משחקי השש בש הפכו למשעשעים

בגלל העובדה שהוא גם רצה מאוד לנצח וגם רצה שיהיה לי טוב ולא אתעצבן כשאפסיד. אז כשהיה מנצח, וזה

קרה פעמים רבות, היה אומר אחרי כמה נצחונות "היום זה לא היום שלך.. נשחק עוד משחק אחד ונעצור"

כלומר הוא מאוד נהנה לנצח (שונא להפסיד זה יותר מדוייק) ומצד שני הוא לא רוצה שאהיה עצוב. 

שם הרגשתי שהוא עדיין אבא שלי, של אביקו הקטן, למרות שאני כבר איש עם משפחה. וכשהיה מפסיד..

נו, גם זה קרה פעמים רבות, שפת הגוף שלו אמרה הכל, עצור, מכונס, כתפיים משוכות, משפטים קצרים,

בקיצור... חיים פפו במיטבו. היו פעמים ששיחקנו עם הבנות קלפים, בעיקר טבלנט שהבנות למדו מהר מאוד ו...

גם הצליחו וניצחו לא פעם את השחקנים הותיקים והמנוסים יותר (אני ואבא שלי שיחקנו עוד כשהייתי

ילד עם סבתא בבה). ובפעמים האלה שוב יצא האופי המדוייק והלא מתפשר יותר מפעם אחת. חוסר סבלנות,

לשחק נכון, לא לעשות טעויות.. בקיצור כל המשפטים שכל הילדים שלו שמעו מגיל אפס... אבל אבא שלי

היה אותנטי, התנהג בדיוק כמו שהרגיש. כאילו שאין לו את היכולת לשים מסיכה ולהתנהג אחרת.

מה שקורה בבטן זה מה שיוצא. 

לקראת סיום דרכו בעולם, הרכות שלי פשוט שברה את המעטה הקשוח שלו.

ולשמחתי הוא למד לבקש ממני עזרה ואיפשר לעצמו להיות גם חלש בחברתי, מיואש, אבוד.

ואלה היו שיחות לא פשוטות אומנם אבל הרגשתי שהוא סומך עלי וזה תמיד גרם לי להרגיש טוב. עזרתי לו 

בכל תחומי חייו. הלכתי איתו לכל בדיקה. הלכתי איתו לכל יום אישפוז. נסענו יחד למפגשים וגם ללוויות

של חברים. הקשיחות שלו תמיד אמרה לי "אתה לא צריך לבוא... אני אסתדר" אבל התשובה תמיד היתה

"אני רוצה לבוא" או "אני בכל מקרה אבוא אז לפחות תהנה מזה...". ולמרות שקיטר לא מעט בנושא

גם כשהיינו יחד ואמר לא פעם "תראה כמה זמן אני מבזבז לך..." הוא למד לקבל את זה ואפילו להינות 

מהחברה שלי. שלא לדבר על השעורים בסטודיו עליהם אכתוב בהזדמנות אחרת. שם נגלה עולם שלם של 

מצויינות וביצוע ברמה שתדהים כל איש מקצוע וזאת בגילאים 88 עד כמעט 93. איש מיוחד. חזק.

חצי שנה עברה. חצי שנה שבכל יום שישי אני מביט בשעון בשעה הזו... 19:00... ומצטער שהוא לא יבוא יותר. 

ואני לבד עם זה. אף אחד לא יכול באמת להבין מה עובר עלי. אני מדבר ומספר לבנות אבל בסוף כל אחד 

מאיתנו נשאר עם העצב שלו... לבד. אני שואל את עצמי למה אני הכי מתגעגע והתשובה היא לנוכחות שלו

בעולם. הנוכחות שלו בעולם (ושל אמא שלי כמובן) איפשרה לי להשען על הנוסטלגיה בכל פעם שהיה לי קשה.

הזרועות שלהם תמיד היו פתוחות לעזור, להקשיב, ליעץ. הם הכירו אותי הכי טוב מכולם. אני חלק מבשרם.

ועכשיו, אחרי לכתם, אני תלוי רק בעצמי. אני יודע שאהיה בסדר ואני אסתדר בעולם הזה אבל תחושת הביטחון

שיש לילד מנוכחות הוריו בעולם אבדה לי לנצח. ואני בתקופת הסתגלות. ולא פשוט לי בכלל. 

ילד מלווה אבא

ילד מלווה אבא

        

        פתאום אני מוצא את עצמי יושב וכותב על אבא שלי בלשון עבר..

        זה כאילו שבמקום כלשהו בתודעה שלי ידעתי שיום אחד אשב ואהיה אחרי, ובכל זאת...

        אבא שלי

        האיש הכי חזק והכי קשוח שהכרתי

        זה שבו זמנית יכול להיות הכי רך והכי דואג וגם להיות עקשן ומתגבר על כל מכשול

        זה שגילה, בסוף ימיו, שהוא גם פגיע ורגיש

        זה שאף פעם לא ידע לבקש עזרה ותמיד תמיד הסתדר לבד, כי ככה לימדו אותו החיים

        ואני, שראיתי אותו ברגעיו העצובים, ברגעים בהם התאבל על אהובת חייו, אמא שלי..

        לא יכולתי שלא לעטוף אותו באהבה ובחמלה שלי

        הבנתי לנפשו, רציתי בכל מאודי להציל אותו מהכאב הבלתי נסבל הזה

        מהמצב הזה שבו נותר לפתע לבד, חשוף, בלי שכבת ההגנה האוהבת שהעניקה לו 

            אמא שלי במשך יותר מ-60 שנים.

        הרגע הזה שבו נכנסתי לחדר בו שכבה אימי ללא רוח חיים

        והנחתי את שתי ידיי על החזה של אבא שלי שישב מולה

        היה הרגע שבו אמרתי לו, בנוכחותי, במגע שלי, שהוא לא לבד!!

        שאני פה!! ואני אלך איתו את הדרך הלא פשוטה הזו עד שיפרד מן העולם.

        אני מתגעגע אליו..

        מתגעגע לשטויות שלו, לתגובות שלו, לקפריזיות..

        האיש הזה היה עובר מאפס למאה בחלקיק שניה..

        וכמו שהיה נדלק מהר כך היה גם נרגע ומתרכך במהירות.

        מערכת היחסים בינינו ידעה עליות ומורדות,

        בצעירותי הייתי אגוז קשה לפיצוח בלשון המעטה

        הורי, ובעיקר אבא שלי, ניסו עלי את השיטה שעבדה עליהם בצעירותם...

        קשיחות... חוקים, מסגרות.. ופעם אחרי פעם נתקלו בחומה של האגו שלי

        אותו אגו שעד לפני כמה שנים ניהל את חיי

        אותו אגו שגרם לי להתרחק מהם לא מעט במהלך חיי.

        אבל עמוק עמוק בפנים, מתחת לכל השכבות הנוקשות, 

        הסתתר לו ילד שרצה בכל מאודו שהוריו יהיו גאים בו.

        ולאט לאט, לבנה אחרי לבנה, נבנתה ביני לבין אבא שלי מערכת יחסים אחרת

        כזו שהיתה מבוססת על כבוד והערכה ושיתוף פעולה.

        אבא שלי השאיר אחריו מורשת ארוכה ומורכבת

        היחסים שלו עם העולם הרוחני אף פעם לא היו טובים

        מבחינתו כל דבר בחיים שלא היה מדיד היה בסך הכל מחשבה

        ועם מחשבות... לא הולכים למכולת...

        אבל דבר אחד בלט מעל לכל השאר - המשפחה עומדת מעל לכל שיקול!!

        יש אין ספור דוגמאות בהן הורי התוו דרך לדור שלנו

        כיצד לנהוג בעת משבר משפחתי או כאשר אחד מבני המשפחה נקלע למצוקה

        כמו בקרב "לא משאירים אף אחד מאחור"!!! כך הם נהגו פעם אחרי פעם

        והקריבו רבות כדי לישם את האימרה הזו.

        כשישבתי במהלך השבעה על אבא שלי נשאלתי איך אני מרגיש..

        ואמרתי שגיליתי, במהלך השנים בהן ליויתי את אימי ואבי, שיש בי תכונות

            אופי שאינן מתפשרות...לא היתה לי ברירה...

        כי אדם שרוצה לחיות עם עצמו בשלום צריך לפעמים לפעול בדרכים לא נוחות,

        שגובות ממנו מחיר לא קטן, והעיקר לא לנסות ללכת נגד ה"אני מאמין" שלו..

        אחד הסיפורים שאני נוהג לספר קשור לתקופה שבה הורי החלו ליסוע 

        פעמיים בשנה לחו"ל. בחורף הם היו נוסעים בדרך כלל לסקי ובקיץ

        לטיול עם חברים. לנו, הילדים, זה היה פתרון מצויין כי תמיד היינו עצמאיים, 

        ורק חיכינו לזמן הזה שבו נוכל לפרוק קצת עול ולעקם קצת את החוקים..

        אבל תמיד לקראת חזרתם הייתי מוצא את עצמי דואג שיהיה להם בבית את

        כל מה שהם צריכים לבוקר שאחרי... חלב, גבינות, לחם, עוגה, ירקות לסלט..

        וכמובן שיכנסו לבית נקי ומסודר.. הדבר הזה נעשה לא כדי לקבל נקודות..

        זה נעשה כי זה מי שאני... וכך הייתי ועודני כל חיי.

        אבא שלי האמין בסדר הנכון של הדברים. כלומר כל עוד החיים מתנהלים

        לפי הסדר הנכון הכל בסדר. כך גם כשהיה מדובר במוות.

        החיים לימדו אותו שלמרות שיש סדר תיאורטי.. לא תמיד הכל עובד לפי התוכנית.

        כך היה כשאביו בן ציון נפטר ממחלה כשהיה רק בן 60 (אוקטובר 1960)...

        וכך היה כשחצי שנה מאוחר יותר נהרג אחיו האהוב משה (זיקו) בתאונה אווירית

        בבסיס רמת דוד (מרץ 1961).. כל זאת כשסבא שלו, 

        חיים אברהם היה עדיין בחיים... בן... 92...ונפטר באוגוסט 1962..  

        כלומר הסדר השתבש. וזה גרם לו לשנות את מהלך חייו וחיי משפחתו,

        לעבור לגור בחיפה בסמוך לאימו, רחל, שנותרה לבדה בחיים, ולדאוג לה

        כמו שדואגים לכל אחד ואחת במשפחה.

        ההתנהגות הזו שלו, למרות שאני מסופק אם התכוון לתת דוגמא אישית ביישומה,

        היא זו שהניחה את הבסיס לכל אחד מאיתנו הילדים, ולי בפרט

        לטפל בהורים המתבגרים ולדאוג לכל מחסורם וצרכיהם.

        וכששאל אותי לא פעם למה אני עושה את מה שאני עושה בשבילו

        אמרתי לו שזה בעיקר בגלל הדוגמא שנתן לי בצורה שבה דאג לסבתא שלי.

        בסופו של דבר, אחרי שהכל נגמר, מה שנשאר לנו זה בעיקר חוויות,

        זמן משותף רב, סיפורים, שותפות גורל ו... הרבה אהבה.

        אהבה זו לא מילה שהסתובבה אצלנו בבית בצורתה הורבלית..

        אני לא זוכר את ההורים שלי אומרים לנו שהם אוהבים אותנו...

        האהבה באה יותר לידי ביטוי בדאגה, בפתרון בעיות, בדברים טכניים.

        לכן, כשבאחת השיחות בשבוע האחרון לחייו, אמר לי אבא שלי שהוא אוהב אותי..

        פרצתי בבכי... הוא הביט בי משתאה ושאל "למה אתה בוכה?" 

        ועניתי לו שזו כנראה הפעם הראשונה ששמעתי אותו אומר את זה בקול רם...

        ושזה מאוד ריגש אותי..

        הוא הביט בי במבט משועשע ואמר "אבל אתה יודע שאני אוהב אותך..."

        ואמרתי "הילד שבי צריך לשמוע זאת שוב ושוב בעיקר ממך.."

        אותו ילד שכל מה שרצה זה שאבא שלו יהיה גאה בו..

        אותו הילד שכל פעם שאבא שלו נכנס ל"ממלכה" שלו, הסטודיו לפילאטיס,

        רצה רק שיראה אותו בתפארתו, בהצלחתו. מוקף באהבה, בהערכה,

        ובקהילה שהולכת איתו דרך במשך שנים ארוכות.

        והוא היה גאה בי. ואמר זאת בכל פעם שהגיע לבקר.

        "המקום שיצרת מלא באהבה ובאנשים טובים שרואים במקום בית 

        ומוצאים במקום משפחה חמה בה תומכים אחד בשני... כמו במשפחה שלנו.."  

        ולא היה מאושר ממני בעולם למשמע המילים החמות האלה מפיו.

        האמונה שחיה בתוכי, שכל הנשמות הטובות בסוף נפגשות אי שם במרחבי היקום,

        נותנת לי תקווה שעוד יבוא יום וארגיש את האנרגיה הכל כך ייחודית של אבא שלי.

        יודע שיקח לי זמן להרגע.

        מרגיש את הפרידה הזו עד הקרביים שלי.

        אבא שלי היה דמות משמעותית מאוד בחיים שלי.

        והוא יחסר לי מאוד.

        מנחם לדעת שהוא השאיר איתי מורשת חשובה להמשך חיי.

        אני אוהב אותך אבא שלי. חיים.

        עוד נתראה...