שלום לכולם.שבת שלום.

מקווה שאתם נהנים מהשקט של השבת, מהמנוחה המתבקשת אחרי שבוע נוסף. סופהשבוע הוא גם זמן מצויין לצאת מהבית למטרות הקשורות לפנאי ונופש. טיול, הליכה, נשימת הנוף והטבע לתוכנו. כמה מהנה לחזור ולחוות מהדברים שברוב המקרים אנחנו כבר מקבלים כמובנים לאליהם, פריחה, צבע הפרחים, ריח הגשם, פשוט להינות מהדברים הקטנים.

אני תמיד מנסה להעביר את המסר שפעילות גופנית לא חייבת להיות כזו שגורמת לנו לסיים מותשים... כל פעילות וגם הקלה ביותר (טיול סביב לבלוק הרחוב...) מביאה תועלת לגוף ובעיקר לנפש. זו אחת המסקנות אליהן הגעתי במהלך הטיול האחרון... במקומות בהם ביקרנו ראיתי תרבות פעילה מושרשת, הכוונה היא שגם בעולם המאוד מערבי שלנו, בו יש פתרון "מכני" כמעט לכל מטלה גופנית, ניתן וצריך לבצע כמה שיותר מטלות בעזרת הגוף.

הדוגמא שלי היא אולי המצחיקה מכולן... ביתי שבשכונת מול היקב ממוקם חמש דקות הליכה מהסטודיו... אני מגיע לסטודיו לפחות פעמיים ביום, בבוקר ואחר הצהריים, למרות המרחק הקצר אני מעדיף להכנס למכונית, ליסוע בדיוק שתי (!!!) דקות... וכל זאת בשביל ה"נוחיות"... זו לדעתי תרבות מערבית לקויה. החלטתי שממחר, יום ראשון, תחילת חודש נובמבר 2008, אתחיל בשינוי הקטן שלי, ואתחיל לצעוד לסטודיו וחזרה ולא אשתמש במכונית, כך גם כאשר אני צריך להגיע למושבה ואין לי מגבלת זמן כלשהי. השינויים הקטנים הללו הם אלה שמשנים לנו את השקפת העולם ביחס לגופנו. הם אלו שיעשו את השינוי הגדול יותר בנפשנו. הרי כשאנחנו הולכים ברגל אנחנו חווים בצורה הרבה יותר חזקה את כל מה שיש לעולם שלנו להציע... הטבע, הצבעים, הריחות... במכונית הכל נעלם מאחורי החלונות הסגורים והמזגן ה"נוח"...

במהלך הטיול שעשינו באוסטריה ובגרמניה היה לי מנהג קבוע לקום בכל בוקר מוקדם יחסית ולצאת עם הקפה שלי החוצה (לקור שאני כל כך אוהב...) כדי לחוות קצת את הסביבה... מה שראיתי היה נפלא. המוני אנשים יוצאים לדרכם בבוקר על גבי אופניים, עם תיקים, בלי תיקים, רוכבים לעבודה, ללימודים, לסופרמרקט, צעירים, מבוגרים, פשוט מדהים! נכון שבאיזורים הללו התרבות הפעילה שונה מזו הנהוגה כאן, אבל כמו שציינתי בראשית הדברים, השינויים הגדולים מתחילים מהדברים הקטנים, מזה שכל אחד מאיתנו ישנה משהו קטן ב"חלקת האלוהים" הקטנה שלו. וכאן אני לא מדבר רק על העובדה שאנחנו צריכים להיות פעילים יותר אלא גם על החינוך הבסיסי שלנו כבני אדם על העובדה שכאשר אנחנו רואים אנשים צועדים או רוכבים בדרכים אנחנו צריכים לכבד אותם ולתת להם זכות קדימה לשימוש בדרכים.

בצומת אחת בה עמדתי בגרמניה נדהמתי מכך שכאשר רוכב אופניים הרים את ידו לאותת על רצונו לפנות, המכוניות שהיו מאחוריו פשוט האטו ואיפשרו לו לבצע את הפניה בביטחה וללא סכנות מיותרות, כך גם בכל הקשור להולכי רגל. זו תרבות. נקודה. כי ברגע שרוכבי אופניים והולכי רגל ירגישו בטוחים נוכל אנחנו להצטרף ל"מעגל" שלהם.

אני חייב להודות שכאשר אני רואה רוכב אופניים נוסע בדרכים מהירות אני חרד לגורלו... בגלל שנהגי המכוניות בכבישים לא ממש "מחשיבים" את פעילות הפנאי כדבר שצריך לטפחו לשמר אותו.

השינוי צריך להתחיל היום ועכשיו ובתוך המכונית שלנו... השינוי יכול להתחיל גם בפעם הבאה שתתקרבו למעבר חציה... האטו, כבדו את הולכי הרגל, עזרו לשנות את התמונה הדי עגומה של פעילות הפנאי בארץ...

תודה לכולכם על הבעת האמון בסטודיו וצוות ההדרכה. אנחנו מאוד מעריכים את העובדה שאתם בוחרים בנו להנחות אתכם. זו זכות גדולה.

אשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה בנושאים מקצועיים – אפשר גם באמצעות המייל. שיהיה לכולנו שבוע מצויין

ומוצלח.

להתראות בסטודיו.

אבי.

שלום לכולם.

מודה שלקח לי כמה ימים "לנחות" חזרה לתוך המציאות הישראלית.לא יודע איך אתם כשאתם שבים מחופשה מחו"ל, אני בכל אופן שמח לחזור בכל פעם לארצנו הקטנטונת והייחודית.שמח לחזור ל"מוכר" והעיקר הביתה...

איתי ואני נסענו זו השנה השלישית לחופשה בחו"ל בניגוד לפעמים הקודמות בהן לא ממש היינו צריכים להסתדר במלוא מובן המילה החלטנו הפעם ללכת "על כל הקופה" ולשכור קראוון במינכן ומשם לצאת ל"מיני מסע"לכיוון האלפים האוסטריים, לתת "קפיצה" ללגולנד לפני החזרה ו... לחזור לשיגרה.

חופשה בקראוון היא לא חופשה רגילה...הבית נוסע איתכם, שינה באתרי קמפינג, טיול "שטח" מבלי להרגיש את הקרקע...מבחינתי זה היה כמו לחזור שלושים וחמש שנים אחורה (הייתי פחות או יותר בגיל של איתי...) לטיולי המשפחות שעשיתי בילדותי.. אני חושב שרק כשנכנסתי חזרה הביתה הבנתי איזו אחריות היתה על כתפי... פתאום יכולתי להרגע ולא לחשוב כל הזמן לאן נוסעים או מתי מגיעים לכל מקום ומקוםאני לא אומר את זה ממקום של חרטה, להיפך, לפעמים דווקא במצבים כאלה אנחנו נמדדים ואני מגלה כל פעם מחדש ממה קורצתי כאשר אני צריך להחליט ולעשות ולא רק לחשוב...

אחרי יום ארוך ודי מתיש, שהחל בחצות יום שני בנתב"ג ונגמר באגם chieme-see דרומית מזרחית למינכן באתר הקמפינג הראשון שלנו, יכולנו איתי ואני לסדר את ה"בית" שלנו, לקנות מצרכים שאנחנו אוהבים, לשמוע את המוסיקה שאנחנו אוהבים ולנוח מול נוף אגם משגע המוקף בחורשות המלאות עלי שלכת בשלל צבעים (בסוף המייל אוסיף מספר תמונות להנאתכם ומי שרוצה לראות פירוט גדול יותר מוזמן להיכנס ל-facebook שלי, אצרף את הקישור בהמשך..).

בתחילת היום השני עברנו את הגבול לאוסטריה ונסענו למכרות המלח של זלצבורג הנמצאים בעיירה Hallien דרומית לזלצבורג. הנסיעה באוסטריה היא חוויה בפני עצמה, הנופים, הריחות, הטבע כל כך חזק ועוצמתי, אי אפשר להישאר אדיש. מים זורמים בכל מקום, טירות, הרים עצומים, ואנחנו נוסעים לנו ועוצרים בכל פינת חמד שאנחנו מוצאים,מדברים, שרים וצוחקים והעיקר נמצאים ביחד... גיליתי שאיתי הפך מילד לשותף מלא. אחראי יותר, משתתף יותר וכמובן אוהב כל הזמן... וגם אוהב להביע את הרגשות שלו. הביקור במכרות נמשך כשעתיים ובמהלכו יורדים למעמקי המכרות העתיקים ומגיעים לעומק של 210 מטרים מתחת לפני הקרקע. הביקור מאוד אטרקטיבי לילדים כיוון שנוסעים על רכבת לתוך ההר וגולשים על מגלשות כורים בגבהים של עד 50 מטרים והכל בתוך ההר. הטמפרטורה היתה 10 מעלות ולי היה נהדר, סוף סוף קר... סוף סוף אויר יבש... איזה כיף...

היום השלישי הוקדש למערות הקרח הגדולות ביותר בעולם הממוקמות בעיירה Werfen. הגישה למערות אינה פשוטה ומחייבת כושר גופני לא מבוטל ויכולת לסבול קור... הטיפוס למערות כולל כשעה של הליכה מאוד מאומצת בשיפוע משמעותי, במהלך הטיפוס העלה אותנו רכבל לגובה של כ- 1700 מטרים מעל פני הים, ולאחר הליכה נוספת הגענו לפיתחה של המערה. האוסטרים כמו שכולנו יודעים... מאוד מסודרים. הכל שם "מתקתק" כמו שעון... לתחילת הסיור חיכינו להיווצרות קבוצה של כארבעים אנשים (איתי ואני הובלנו את הקבוצה... ) ונכנסנו למערה בה שוררת טמפרטורה קבועה של... 0 מעלות צל'.... גם בתוך המערה המדהימה הזו עולים ויורדים כאלף וארבע מאות מדרגות... רטובות וחלקות... אבל המאמץ כולו שווה.. צורות הקרח שנוצרו מחילחול וקפיאה של הנוזלים לתוך המערה הן פשוט עוצרות נשימה. ההרגשה היא כאילו הולכים בתוך קרחון ענק... את הנוף המוביל למערה לא ניתן לתאר במילים... פשוט מרגישים על גג העולם.. הכל פורח וצומח, ריח של "נקי"..

היום הרביעי היה המיוחד מכולם. מעבר ההרים Grossblockner הנחשב לדרך היפה באירופה. איתי ואני קיבלנו החלטה לצאת לדרך למרות שמזג האויר לא בישר טובות. גשם שירד במהלך הלילה קפא וגרם לתנאי דרך לא עבירים... למזלנו הרב עלו הטמפרטורות לקראת השעה 08:00 והקרח הפשיר ואיפשר מעבר. הדרך מתחילה בעיירה Bruck והטיפוס המדהים ביופיו העלה אותנו לגובה של 2504 מטרים מעל לגובה פני הים במעבר Hochtor. כאן מצאנו את השלג אותו חיפשנו וכאן היה מאוד קשה להכניס את איתי חזרה לאוטו.... בקיצור חווית טבע הכי חזקה שניתן לתאר.

ביום החמישי ביקרנו במפלי Krimml שבין מעבר ההרים לבין העיר אינסברוק. המפלים נחשבים לגבוהים ביותר באירופה (385 מטרים של מים שוצפים ונזרקים מטה) וגם שם הטבע שלט ללא עוררין. איתי התמקד בחיפוש אבנים יפות (קריסטלים הוא נוהג לקרוא להם...) ומילא את כיסיו באבנים נוצצות. אני ישבתי לי והאזנתי לרחש המים הגועשים בין הסלעים. הרחתי את ריח היער הספוג נוזלים. את ריח הפטריות הנהדר שממלא את כל חלל העצים הגבוהים. הרגשתי כיצד המצברים מתמלאים להם בתוכי...

היום השישי הוקדש כולו ל א-י-ת-י ! ! ! (למרות שגם אני לא בדיוק סבלתי...) נסענו כשלוש שעות וחצי עד לעיירה Gunzburg בגרמניה, בה ממוקם... L-E-G-O-L-A-N-D. בילינו שם חמש שעות של כיף ורכבות הרים מפחידות. קנינו מזכרות. ראינו איך מייצרים את הלבנים המפורסמות בעולם. היה מדהים.

היום השביעי והאחרון הוקדש למנוחה והחזרת הקראוון סמוך למינכן כשלמחרת טסנו חזרה ארצה לאחר לילה קצר במלון בו פינקנו את עצמנו בארוחה במסעדה.

מובן שבעקבות נסיעה כזו יש לי המון (!!!) מסקנות ותובנות.

אבל החשובה מכולן היא: הזמן שלנו עם הילדים שלנו הוא היקר מכולם. כל השאר זה רק תפאורה... למרות שראינו מקומות ודברים מדהימים המראה היפה מכולם היה לראות את איתי ישן כמו מלאך בסוף כל יום... ולהעיר אותו בכל בוקר עם חיבוק חזק וכוס תה שהוא אוהב הפך כל יום לטוב יותר בלי קשר למה שקרה אחר כך... מקווה שחזרתכם לשיגרה לוותה בחיוך, אין טעם לרטון... זה לא עוזר... אני חייב להודות שמרגע שהגעתי הביתה חיכיתי בכליון עיניים להגיע שוב לסטודיו ולפגוש אתכם. באמת התגעגעתי... ה"סוד" הוא לעשות דברים שאנחנו אוהבים לעשות בחברת האנשים שאנחנו אוהבים לראות...

אין ספק שאני בר-מזל...

מחכה לכם בסטודיו. באהבה. אבי (ואיתי כמובן... בלעדיו הייתי חסר חלק מאוד גדול באישיותי...).