יום שישי
18:30. מבט אל השעון, בנצי הגיע. כמה משפטים והוא לוקח את הגיטרה ומתיישב בחוץ מול הטבע שהוא
כל כך אוהב. ואני ממשיך ומתכונן להגעתו של אבא שלי. כך בארבע השנים האחרונות, וגם בשנים שלפני כן
כשאמא עדיין היתה בחיים. אורלי ואני ממשיכים במסורת משפחתית ומארחים כל יום שישי כדי לשמור על
הערך החשוב הזה של מפגשים משפחתיים, עם אוכל טוב, קצת וויסקי או בירה, תמיד היה כיף כשהם באו.
גם בזמנים היותר קשים של אמא שלי לקראת מותה, ארוחת יום השישי אצלנו היתה מפלט טעים ומלא אהבה
לערב אחד בשבוע. ועכשיו, אבא נשאר לבד. וכשאני כותב את זה עומדות דמעות בעיני. עצוב היה לי בשבילו,
הוא היה כל כך קשור לאמא שלי. כל החיים שלו היו מבוססים על היותה עמוד תווך חזק, יפה, מוצלח. אמא שלי
גרמה לאבא שלי לזהור. וכשהלכה לעולמה אומנם השאירה אותו נושם אבל הנשמה שלו אבדה איתה לנצח.
ואני, ואורלי כמובן, הרגשנו את הפגיעות הזו שלו וניסינו בכל יכולתנו להיות שם כמשפחה.
להזמין אותו גם באמצע השבוע, ליצור קשר לפחות פעמיים ביום. לתת לו את ההרגשה שלמרות שהוא לבד
הוא לא לבד.
אבא שלי היה אדם אצילי. ואני מציין את זה כי הוא נתן לכולם את ההרגשה שהכל בסדר. שהוא מתפקד.
שהוא מסתדר. וזאת למרות שהתברר שלא היה לו פשוט כלל אבל הוא דאג לא להעסיק אותנו
יותר מהמפגשים בשישי. אחרי לכתו יש לי הרבה מחשבות על העובדה שיכולתי לעשות יותר.
שכמעט בכל יום שישי כשהייתי מסיים את העבודה הייתי עייף מכל השבוע הארוך והמחשבה על זה
שאבא שלי ובנצי יגיעו לא התאימה לי. אבל אז הייתי מדבר עם אורלי והיא תמיד אמרה את אותו
המשפט: הוא לא יחיה לנצח ואנחנו צריכים לנצל כל שישי ולשמור על השגרה הזאת כל עוד הוא מסוגל.
ואני הייתי מגיע הביתה ומתחיל לבשל לכולם.
ועכשיו כמעט שבע כבר וזה תמיד היה זמן ההגעה שלו. תמיד עם חיוך מבויש. תמיד עם משהו ביד. בשבילי.
או מנה מהאפיו שהכין יום קודם ורצה לשמוע את חוות דעתי או בקבוק יין משלו. או כמה מלבי שהכין
לקינוח. וכולם באים ומברכים אותו לשלום ומתחבקים. ואז כמובן כוסית וויסקי, לפעמים ערק, ויושבים לדבר קצת
על דברים שלו, עלינו, על המשפחה. לאבא שלי היה סגנון משלו. אי אפשר לחקות אותו או להדמות לו.
זו רק ההתנהגות שלו. לפעמים היא משעשעת. לפעמים היא בלתי נסבלת. אדם מורכב. לא תמיד מודע לעצמו.
אבל בערבי השישי האלה הוא נפתח. חזר לשחק קלפים איתי ועם הבנות. משחקי השש בש הפכו למשעשעים
בגלל העובדה שהוא גם רצה מאוד לנצח וגם רצה שיהיה לי טוב ולא אתעצבן כשאפסיד. אז כשהיה מנצח, וזה
קרה פעמים רבות, היה אומר אחרי כמה נצחונות "היום זה לא היום שלך.. נשחק עוד משחק אחד ונעצור"
כלומר הוא מאוד נהנה לנצח (שונא להפסיד זה יותר מדוייק) ומצד שני הוא לא רוצה שאהיה עצוב.
שם הרגשתי שהוא עדיין אבא שלי, של אביקו הקטן, למרות שאני כבר איש עם משפחה. וכשהיה מפסיד..
נו, גם זה קרה פעמים רבות, שפת הגוף שלו אמרה הכל, עצור, מכונס, כתפיים משוכות, משפטים קצרים,
בקיצור... חיים פפו במיטבו. היו פעמים ששיחקנו עם הבנות קלפים, בעיקר טבלנט שהבנות למדו מהר מאוד ו...
גם הצליחו וניצחו לא פעם את השחקנים הותיקים והמנוסים יותר (אני ואבא שלי שיחקנו עוד כשהייתי
ילד עם סבתא בבה). ובפעמים האלה שוב יצא האופי המדוייק והלא מתפשר יותר מפעם אחת. חוסר סבלנות,
לשחק נכון, לא לעשות טעויות.. בקיצור כל המשפטים שכל הילדים שלו שמעו מגיל אפס... אבל אבא שלי
היה אותנטי, התנהג בדיוק כמו שהרגיש. כאילו שאין לו את היכולת לשים מסיכה ולהתנהג אחרת.
מה שקורה בבטן זה מה שיוצא.
לקראת סיום דרכו בעולם, הרכות שלי פשוט שברה את המעטה הקשוח שלו.
ולשמחתי הוא למד לבקש ממני עזרה ואיפשר לעצמו להיות גם חלש בחברתי, מיואש, אבוד.
ואלה היו שיחות לא פשוטות אומנם אבל הרגשתי שהוא סומך עלי וזה תמיד גרם לי להרגיש טוב. עזרתי לו
בכל תחומי חייו. הלכתי איתו לכל בדיקה. הלכתי איתו לכל יום אישפוז. נסענו יחד למפגשים וגם ללוויות
של חברים. הקשיחות שלו תמיד אמרה לי "אתה לא צריך לבוא... אני אסתדר" אבל התשובה תמיד היתה
"אני רוצה לבוא" או "אני בכל מקרה אבוא אז לפחות תהנה מזה...". ולמרות שקיטר לא מעט בנושא
גם כשהיינו יחד ואמר לא פעם "תראה כמה זמן אני מבזבז לך..." הוא למד לקבל את זה ואפילו להינות
מהחברה שלי. שלא לדבר על השעורים בסטודיו עליהם אכתוב בהזדמנות אחרת. שם נגלה עולם שלם של
מצויינות וביצוע ברמה שתדהים כל איש מקצוע וזאת בגילאים 88 עד כמעט 93. איש מיוחד. חזק.
חצי שנה עברה. חצי שנה שבכל יום שישי אני מביט בשעון בשעה הזו... 19:00... ומצטער שהוא לא יבוא יותר.
ואני לבד עם זה. אף אחד לא יכול באמת להבין מה עובר עלי. אני מדבר ומספר לבנות אבל בסוף כל אחד
מאיתנו נשאר עם העצב שלו... לבד. אני שואל את עצמי למה אני הכי מתגעגע והתשובה היא לנוכחות שלו
בעולם. הנוכחות שלו בעולם (ושל אמא שלי כמובן) איפשרה לי להשען על הנוסטלגיה בכל פעם שהיה לי קשה.
הזרועות שלהם תמיד היו פתוחות לעזור, להקשיב, ליעץ. הם הכירו אותי הכי טוב מכולם. אני חלק מבשרם.
ועכשיו, אחרי לכתם, אני תלוי רק בעצמי. אני יודע שאהיה בסדר ואני אסתדר בעולם הזה אבל תחושת הביטחון
שיש לילד מנוכחות הוריו בעולם אבדה לי לנצח. ואני בתקופת הסתגלות. ולא פשוט לי בכלל.
