איך אני מרגיש בכל מצב. האם אני מרוצה? האם אני מתוסכל? האם התנהגות מסויימת מעצבנת אותי? ולמה?
אני חושב שזו הדרך הבטוחה להבין איך כל התנהגות שלך עצמך משפיעה על הסביבה.
גם כשליוויתי את הורי למותם רצו בראשי מחשבות רבות. האם אתנהג כמוהם באופן אוטומטי או שיש לי בחירה?
אני אדם שלומד כל הזמן. מנתח כל סיטואציה. מנסה להיות הכי טוב שאני מסוגל להיות.
הורי, כשהתבגרו, לא ידעו לתקשר את הקושי שלהם. לנו, הילדים, הם תמיד שידרו שהכל בסדר ושהם מסתדרים,
כשבעצם הם כבר לא הסתדרו כל כך אבל לא ידעו איך לתקשר לנו את זה. היה להם כבוד עצמי והם השתמשו בו
עד ליומם האחרון. אבל אני יודע שרצו להם בראש מחשבות רבות מייאשות עקב זיקנתם.
אני רוצה להאמין שאפשר לעשות את זה אחרת. מבחינתי פתיחות היא המפתח והפתח לכל הצדדים
לקבל את עובדות החיים ולא לפחד לדבר עליהם בקול רם. אני הייתי רוצה שהילדים שלי יעברו איתי את המסע
שלי בדיוק כמו שאני הייתי חלק בלתי נפרד מהמסע שלהם. זו דרכו של העולם. בהתחלה אנחנו ילדים, אחר כך אנחנו
מבוגרים ובסוף אנחנו זקנים. זה הטבע. זו הביולוגיה של החיים.
בכל שלב כזה העולם שלנו משתנה ונקודת המבט שלנו זזה למקומות שונים.
אני חושב שאחד הדברים שגורמים לי לאושר זה לדבר עם המתבגרים שלי ולראות איך הם מתפתחים ומשתנים
לי מול העיניים. יש לי שיחות נהדרות איתם. כל אחד בהתאם למקום שלו בעולם כרגע.
ואני משתף אותם במה שעובר עלי ולא פוחד להראות להם את הכאב שלי ולדבר על הקושי שלי. אני חושב על
אבא שלי ואיך אף פעם לא היו בינינו שיחות פתוחות ורגשיות כי הכל היה חייב להיות לפי ה"פרוטוקול"...
וב"פרוטוקול" שיחות רגשיות זה ... עם אמא... אבל גם בשנותיו האחרונות, כשאמא שלי כבר לא היתה
הוא המשיך בהתנהגות האופיינית שלו שמטרתה אחת - לשמור על הילדים!!! כלומר הוא יתמודד והקושי
יהיה על כתפיו אבל אין לו בעיה עם זה כי זה תפקידו של אבא!! זה ה"פרוטוקול" ... זה עבר במשך דורות...
אבל אני לא רוצה להמשיך את הפרוטוקול הטיפשי הזה. אני רוצה לתת לילדים שלי להכיר אותי באמת.
לא רק את מה שהפרוטוקול מתיר. אני חושב שכך אשאר חקוק בליבם טוב ועמוק יותר גם אחרי לכתי.
הרעיון הזה של לכתוב מכתבים לילדים שלי כדי שאחרי לכתי הם יוכלו עדיין להנות מקירבה אלי דרך המילים
שאכתוב להם מנקרת לי בראש זמן רב. זה התחיל עם קטע מסרט, איירונמן... טוני סטארק מחפש תשובות
ואז הוא מוצא הקלטה של אבא שלו ז"ל מדבר אליו וממש פונה אליו באופן אישי ורגשי. הקטע הזה נתן לי את
הרעיון. אני לא כל כך טוב בהקלטות וידיאו אישיות אבל המילים הם דרך הביטוי הטובה ביותר שלי.
שם אני נותן דרור לרגשות ול"אבי האמיתי" לצאת ולהרגיש בנוח. אז אני אכתוב. והמילים האלה יעזרו לנחם
את העצב אחרי לכתי.
ראיתי לפני כשבועיים בפעם הראשונה ראיון של אבא שלי בגודל טבעי.
חצי שעה איתו בגודל טבעי. זה ריגש אותי מאוד. הרגשתי שזכיתי לעוד חצי שעה איתו. זה המון!!
אז אני אכתוב. כל פעם קצת. בעיקר על מה שעובר עלי בהקשר שלהם.
למשל, השבוע אמה עברה את הטסט השלישי שלה וקיבלה רישיון נהיגה. האירוע הזה הוא מבחן בשבילי
ואתגר לרצון שלי לשלוט בכל מה שקורה כי זה מגן עלי (או ככה אני אומר לעצמי בכל אופן...). ואני רוצה
שכשיהיו לאמה ילדים היא תדע בדיוק מה עבר עלי כי היא תעבור דברים דומים.
איתי ויובל קבעו תאריך לחתונה!!!! 3/11/2026. יש בתוכי התרגשות גדולה מכל התכונה סביב החתונה.
אני שהחזקתי את הילד הזה מיד כשנולד. ידעתי שזכיתי באוצר. ועכשיו הוא יעמוד מתחת לחופה, איתי,
ויתחתן עם יובל הנהדרת והמקסימה. איזה רגע מיוחד זה במסע שלי. ואני רוצה שכשאיתי יעמוד מתחת
לחופה עם בנו או ביתו הוא ידע מה הרגשתי ויוכל להרגיש אותי איתו ברגע הזה.
יש בי קול שאומר לי להתרחק מהמקום הזה אצלי שתמיד חושב על הסוף. לא רק בהקשר שלי האישי אלא
גם של הסובבים אותי, כלבים וכו... "חיה את החיים עכשיו" הוא אומר. "איזה טעם יש להתעסק עם דברים
שקשורים לסוף או אחריו כשזה מבזבז לך זמן עכשיו, בזמן שאתה חי ויכול לעשות דברים אחרים?"
אני שומע את הקול הזה. אבל הוא רק קול אחד.
תמיד כתבתי את האמת שלי. את מה שאני מרגיש. את האהבות שלי, האכזבות שלי, הפנטזיות...
לא רוצה להיות תעלומה לילדים שלי כמו שאני מרגיש לגבי אמא שלי...
אני אוהב אותה אבל מרגיש שלא באמת הכרתי אותה. את ויולט האמיתית. היא אף פעם לא פתחה את עצמה
בפניי. גם היא דבקה ב"פרוטוקול" עד יומה האחרון. גם אצלה זה עבר בירושה. זה מה שהיה נהוג.
הורים זה תפקיד. תפקיד שלא תמיד אוהבים לעשות אבל אין ממש ברירה. אבל אני רוצה קשר אמיתי עם ההורים
שלי. אני רוצה לדבר על הקשיים שלי איתם ושהם ישתפו אותי בקשיים שלהם. ה"פרוטוקול" משאיר אותי
ילד לכל ימי חיי... כזה שמספרים לו רק מה שה"פרוטוקול" מרשה...
אני רוצה לקחת את ההורות שלי למקומות מתקדמים יותר. ואני אעשה את זה.
סקרנים?
