יש דברים שמבינים אחרי...
מחשבות הן דבר מתפתח. ככל שאנחנו חיים יותר והניסיון שלנו מתעצם
הן מתפתחות, מתעמקות. ככה הן אצלי בכל אופן.
אני יושב היום וחושב בעוצמה על מה שקורה לי בחיים ו... זה לא מפחיד אותי יותר.
פעם המציאות היוותה מאבק יום יומי מול מכשולים, וכדי לשרוד את זה תמיד הלכתי לעולם הפנטזיה.
שם הכל הלך כמו שרציתי. בקצב שלי, בעוצמות שלי, עם הדברים שרק אני אהבתי.
בשביל ילד שלישי מתוך ארבעה אחים כשאחותי הקטנה היא "הנסיכה" הייתי חייב לברוח...
בבגרותי, אני בורח רק לעיתים רחוקות, אני נהנה מהאתגר שיש בהתמודדות עם המציאות.
אני נהנה גם לברוח אבל זה כבר לא מהמקום שהמציאות מלחיצה אותי ואני צריך מפלט.
למה ההקדמה הארוכה הזאת? כי הערב אורלי ואני הלכנו לטכס ראשון להענקת מילגות בפקולטה להנדסה
אזרחית בטכניון כשאחת מהמילגות הן ע"ש אבא שלי היקר פרופ' חיים פפו שהיה מרצה מוערך בפקולטה
משנת 1971 ועד מעט אחרי שנת 2000. הוא ראשון בשבילנו כי סה"כ עברו כ-6 חודשים מאז
לכתו של אבא שלי. והנה אנחנו על הבמה מעניקים פרס על שמו... זה הרבה דברים במעט זמן...
ואני, מתברר, מרגיש את כובד האבל הזה כל יום. אבא שלי ממש חסר לי. אז כל החוויה
הזו הערב היתה מאוד רגשית עבורי. ופתאום אני מרגיש ושומע קולות אצלי בפנים שאומרים שזו הדרך!!!
זו הדרך להנציח את שמו ולגרום לאנשים לזכור אותו גם בעוד עשרים ושלושים שנים. מילגה על שמו.
כל שנה. ואפשר גם לפתח את זה ולהעניק עוד מילגות כתרומות. כולנו היינו רוצים שיזכרו אותנו.
שלא נישכח אחרי לכתנו...
מאוד ריגש אותי לשמוע סטודנטית לשעבר בפקולטה שהיום אחראית על נושא מילגות לסטודנטים
מצטיינים מדברת ואומרת שנתינה היא ערך עליון.
שזו הדרך של הפקולטה מאז ומעולם. וזו הסיבה שהם המובילים בתחום המילגות שהם מעניקים לסטודנטים
שלה מכל הפקולטות בטכניון. פתאום הרגשתי את זה... זו התחושה הזו שאתם נמצאים במקום שלכם...
ככה הייתם רוצים שהעולם יהיה כל הזמן. מפויס (זאת שנאמה היתה מהמיגזר הערבי). כולם באים מכוונה
לעשות טוב. פירגון (הקהל מוחא כפיים לכל סטודנט מצטיין בגאווה). ותחושת השליחות שלהם שהודגשה שוב ושוב
לא רק לתכנן ולבנות כבישים טובים יותר אלא לקרב בין לבבות של אנשים כדי שהעולם יהיה מקום יותר טוב
לחיות בו. לכולנו.
ואז קפצה לי המחשבה שאני רוצה להיות חלק מהדבר הזה. זו האנרגיה שאני אוהב. זו האנרגיה שיש בסטודיו
שלי כבר יותר מ-23 שנים. כולנו מרגישים הרבה דברים לא טובים קורים סביבנו כל הזמן. זו המציאות שלנו.
אבל הדרך הטובה ביותר להרחיק את החושך זה פשוט להאיר הרבה אור!!! וזה בידיים של כל אחד מאיתנו.
כל אחד בדרכו. בתחומו. במעגלים שלו. לא לתת לאפרוריות לאפוף אותנו. כולנו חייבים להבין שזו לא
"מלחמה" שהתחילה עכשיו. היא נמשכת מראשית הימים... האור והחושך נלחמו מאז ומעולם. והיו תקופות
בהסטוריה שהחושך חגג והעולם חווה עוולות נוראיים (כמו מה שהעם היהודי עבר בשואה...) אבל זה קרה
בעיקר בגלל שמי שניסה להאיר הוקטן מייאוש. ויתר...עד שהגיע... לא פחות מוינסטון צ'רצ'יל
(שאבא שלי היה ממעריציו הגדולים ביותר, אמר עליו שהוא "הציל את העולם החופשי") ואמר עד כאן!!!
אני לא אתן לחושך הזה לשכנע אותי שאין אור. סחף אחריו את כל העם שלו ויצא להילחם בכוחות החושך
ושינה את פני המלחמה.
בתוך כל התחושות האלה אבא שלי היה מאוד נוכח דרכי בכל מה שקרה שם. פגשתי קולגות שלו. אנשים אחרים
מהתחום שהכרתי במהלך השנים מהיכרותם את אבא שלי ויכולתי להרגיש אותו דרך האנשים האלה. זה היה מאוד
מיוחד. הרגשתי עוד צד שלו שלא כל כך הכרתי קודם. כל כך הרבה אנשים דיברו בשבחו. זה חימם לי את הלב.
אז למה בעצם זה נקרא שעור של אחרי? כי הבנתי היום דברים בעוצמה שלא יכולתי להבין לפני שאבא שלי
נפטר... וזה מעצבן... כי הראשון שרציתי לספר לו על זה היה... אבא שלי...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה