שמונה חודשים עברו
האם ציון הדרך הזה חשוב ?
למה אני בכלל עוסק בזה?
אני חושב שהדרך לשקט הנפשי ארוכה, לפעמים נראית כאין סופית,
וכנראה שברגע שאני רואה ששמונה חודשים חלפו מאז לכתו של אבא שלי
אני חושב שהנה... אולי זה כבר מאחורי...
האמת היא שהדרך מאוד משובשת, וזה בלשון המעטה..
פתאום ההפתעה והגילוי העצמי מובילים אותי לחשוב שאני לא כל יכול...
שיש דברים בחיים איתם אני מתקשה להתמודד
שגם אני...אנושי..
אז אולי זה הזמן לספר שמאז ילדותי מסתובבת בתוכי הרגשה שאני משהו מיוחד
אבל לא במובן הילדי של המחשבה אלא בצורה מאוד מאוד בוגרת..
אני מרגיש שנועדתי להיות משהו גדול בחיים האלה
ושהדברים שקורים לי בחיים הם בסך הכל אתגרים עימם אני מתמודד ומתגבר בלי בעיה
ן...אז קרתה לי תאונת הדרכים שפשוט סתרה על פניי והזכירה לי שאני מאוד אנושי
ושלמרות שלמדתי להתמודד עם תוצאות התאונה הזאת היא בכל זאת גבתה ממני מחיר כבד
ואז... הגירושין שברגע שהתרחשו נראו לי כמו סוף העולם וסוף עידן התמימות שלי בעולם הזה.
וגם עם זה למדתי לחיות ואפילו לחייך ולגדל את הילד שלי באהבה גדולה ובמחויבות אין קץ.
אבל ההורים שלי?? הם היו תזכורת לעידן התמימות שפעם כל כך אפיין את חיי
וברגע שהם עזבו הם לקחו איתם את שארית התמימות שעוד נותרה לי
ואז... נשארתי עם ההכרה שמה שנשאר לי זה החיים הבוגרים שלי
ולמרות שהחיים שלי באמת באמת טובים ומלאי סיפוק מי רוצה לחיות בלי תמימות?
זה לא כיף...
והעובדה המצערת עוד יותר היא שזה מצב שלא ניתן לפתרון.
כמו כל אדם בוגר שמאבד את התמימות שלו אני חוזר לדברים שתמיד שימחו אותי לאורך חיי
המוסיקה וההתעסקות בה מכל היבט, נגינה, שמיעה, למידה על ההיסטוריה של המוסיקה
הקלטה וכל העולם הדיגיטלי שמאפיין את החיים עכשיו בעולם,
מזון על כל היבטיו, קריאת מתכונים ולמידה על אוכל בכל מיני מקומות בעולם, בישול ויצירה במטבח
וכמובן אכילה של מאכלים שחוזרים ומזכירים לי את עידן התמימות שלי.
אתמול, שבת, קמתי והרגשתי את סבתא שלי בבה, אמא של אבא שלי, וניגשתי להכין את המאכל
שהכי אפיין אותה מבחינתי- בואיקוס. וכך, בזמן שהבית החל להתעורר ריח הבואיקוס החל למלא את חלל
הבית וגרם לבנות לבוא למטבח וכמובן לטעום מהמאפים החמים והרכים שיצאו זה הרגע מהתנור.
ואני, חיוך גדול על פניי, מרגיש את התחושה שסבתא שלי וגם אמא שלי היו מרגישות כשהיו מכינות
את מאכלי הבית לנו, הילדים.
מביט עדיין על המתכון שאמא שלי שלחה אלי בפעם המאה ...
________________________________________________________________
בואיקוס
2 ו-3/4 כוסות קמח תופח
2 ביצים
100 גרם חמאה
חצי קופסת בולגרית מפוררת
גביע קוטג'
גביע גבינה לבנה
חופן נדיב של גבינה צהובה
(לזה אפשר להוסיף כל תוספת שאוהבים כמו זיתים, קצח, שומשום אבל גם בלי זה יוצא מדהים)
מערבבים הכל לעיסה בצקית ויוצקים לתוך תבניות קאפקייקס ששומנו מראש
מפזרים מעט גבינה צהובה מעל כל בואיקוס
תנור על 200 מעלות עד שמשחים
מוציאים ו... קוראים לכולם לשולחן...
_______________________________________________________________
אנחנו היינו מכורים לזה עוד כשסבתא הייתה מכינה בשבתות
ואיכשהו כשאני מכין את זה בבית זה מחזיר אותי
לתחושה הזו שסבתא מסדרת לי כמה בואיקוס על צלחת היישר מהתנור הקטן שבו היתה אופה.
זו תמימות.
וכשהם הלכו הם לקחו איתם את התמימות שלנו ו...השאירו אותנו עם החיים עצמם.
מעניינים החיים האלה.
לא תמיד מהנים אבל ללא ספק מעניינים.
ואולי זה מה שנקרא "מורשת", העובדה שאנחנו ממשיכים להחיות דברים שהם החיו בתוכנו
ועל ידי כך לשמור אותם עוד קצת בחיים שלנו ושל המשפחות שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה