צה"ל קורא לך...
לפני שמונה עשרה וקצת שנים נולד הילד ששינה את חיי!!!
איתייתוש המתוק, אותו החזקתי בשעות הראשונות של חייו,
גדל לפתע... ו... בלי ששמנו לב פתאום הבגרויות הסתיימו
והנער יושב ומתחיל לספור את הימים אחורה לקראת הגיוס
הצפוי לצה"ל.
הכל כבר היה ידוע, מתי הוא מתגייס, לאן הוא מתגייס, איפה
הוא מתגייס... רק דבר אחד שכחו לספר לנו, ההורים,
איך עוברים את התקופה הזו בשלום?
איך מתמודדים עם כל הרגשות שמציפים את הלב והנשמה?
איך נפרדים מתקופה אחת ומתחילים אחרת כל כך שונה ומורכבת???
ככל שהתקרב התאריך המיועד התחלתי להרגיש את הלחץ נבנה...
אצלי, אצל איתי, במשפחה...
לא לחץ שלילי, אלא החרדה הידועה מהלא ידוע... הלא מוכר...
פתאום הזמן עובר כל כך מהר. ו...
"ניפגש מחר בתל השומר"... היום הגיע.
במהלך הבוקר שמתי לב איך איתי מאמץ לעצמו התנהגות אחרת, כמעט לא הגיונית, קורקטית...
ובלי ששמנו לב בכלל הוא הגיע לאותה ישורת בה הוא מנופף לנו לשלום, עולה על האוטובוס ויוצא לדרכו החדשה,
ומשאיר אותנו, הורים, משפחה, עם טבלת ייאוש חדשה/ישנה.. סופרים את השעות עד לפגישתנו יומיים לאחר מכן
כשיצא הביתה בשישי בבוקר מהבסיס בו ישהה בחודשים הקרובים.
שני קולות נמצאים בתוך הנשמה שלי. הקול הבוגר, ההגיוני, "אבא שלי"... זה שאומר משפטים מרגיעים, חסרי רגש
כמו: "הוא יהיה בסדר..." או "אין סיבה לדאגה..." או המשפט המטומטם מכולם: "כולם עוברים את זה..." או
"הוא לא הראשון ולא האחרון שהתגייס לצה"ל..", והמשפט שאני הכי שונא ולא מסכים איתו באופן מהותי: "זה
יעשה לו רק טוב...". שכחתם? הוא בסך הכל ילד בן 18 וקצת, למה שהקשיחות והמשמעת הצבאית תעשה לו טוב?
שטיפת המוח אותה אנחנו עברנו כילדים, הכוללת בתוכה את "הגנת המולדת" ו- "שירות בצה"ל הוא חובה מוסרית"
כבר לא עוברת היום מתחת לרדארים ההוריים שלי!!!
מבחינתי הילד שלי צריך לחיות חיים נורמליים ללא איומי קיום, ללא הצורך הבלתי נסבל הזה לאחוז נשק וללמוד כיצד לתפעל אותו למקרה הצורך (???? מה זה "מקרה הצורך" הזה בדיוק??? כשיהיה באוניברסיטה? בזמן שיגדל משפחה???
או אולי כשירצו לשלוח אותו כחלק מכוח לוחם לסכן את חייו?...)
אני יודע, שומע את הקולות ה"מחנכים", שאומרים "אנחנו חיים במדינה עם איום קיומי תמידי" ו- "אין ברירה אחרת
מלחיות עם האצבע על ההדק", הכל נכון... חוץ... חוץ מהעובדה שאני כאבא לילד המתוק והמושלם שלי לא רוצה לחיות
יום יום עם המחשבה שברגע שהילד שלי לובש מדים ואוחז בנשק הוא הופך למטרה ניידת עבור השונאים שלנו... ולוא
דווקא בשדה הקרב, אלא בטרמפיאדות, בתחנות ההסעה, במקומות ריכוז חיילים או סתם כשהוא מסתובב בקניון...
הקול השני שהתחיל ללוות אותי כל הזמן זה הקול האבהי שפשוט רוצה לשמוע את הקול של הילד שלו, לראות את פניו, לדעת שהוא בטוב, נהנה, מתפתח. זה הקול שלי. זה שאני כל חיי מנסה להשקיט ולהקטין, זה שתמיד מאיים להפוך אותי לסחבת דמעות רגשית. זה הקול שתמיד גרם להורים שלי להגיד לי "תפסיק לבכות... תהיה גבר... תתאפס על עצמך..."
אז לידיעת כולם: אני לא רוצה להתאפס!! אני לא רוצה להסתיר יותר את הרגשות שלי בפנים!!! אף פעם לא רציתי!!! אני לא רוצה להיות גבר במובן הזה של אטימות והדחקת רגשות!!! ו... אני רוצה לבכות כי זה משחרר אותי ומוריד לי קצת את החרדה שלעיתים משתלטת עלי.
היומיים שעברו מאז שאיתי התגייס עברו במהירות וכבר קיבלנו תמונות ראשונות שלו במדים היפים של חיל האוויר.
הילד השתנה, רשמית הפך לגברבר. גבוה. יפה תואר. אחר. חייל...
יש משפט האומר "ההצגה חייבת להימשך...", אבל כולנו יודעים שאחרי כל עליה תבוא... ירידה...
והעליה המאוד תלולה שליוותה את איתי ואותנו במהלך השבועות האחרונים גבתה את המחיר במהלך סוף השבוע
הראשון שלו בבית. אף אחד מאיתנו לא הופתע מפרץ הרגשות הכל כך טבעי שיצא ממנו. כולנו היינו שם פעם. כולנו הרגשנו את ההתמודדות הקשה הזו עם השינוי, המרחק הפתאומי מכל מה שהכרנו והכי קשה המחשבה שהדבר הזה הולך להימשך כמעט שלוש שנים ארוכות... ועם זאת לי כאבא שמנסה תמיד לרכך לילדים שלי את ה"מכות" שהם חוטפים במהלך החיים היה קשה מאוד רגשית.
כשהילד שלך קטן ושם עליך את הראש עם דמעות מצוקה - אתה נמצא שם כדמות גדולה, בוגרת ומגוננת..
כשהילד שלך גדול ושם עליך את הראש ודומע במצוקה רגשית כל מה שנשאר לך לעשות זה לדמוע יחד איתו
ולנסות להראות לו את הדרך הנכונה להתמודד עם הרגשות שלו. לא להקטין אותן. לא למנוע. אלא פשוט להיות שם איתו
ולתת לו את ההרגשה שהוא אינו לבד במצוקה שלו. שזה בסדר. שהוא נורמלי לחלוטין במצוקה שלו.
אלו רגעים קסומים!!! אף פעם לא הרגשתי קרוב אליו כמו באותם רגעים לא פשוטים. הרגשתי את הלב שלי יוצא אליו.
הרגשתי את משמעות המילים "אהבה ללא תנאי" ומחוייבות הורית. ואולי יותר מהכל הרגשתי כמה כוח יש לנו יחד וידעתי
שהוא יהיה בסדר. לא רק בטירונות.. בכלל בחיים!!! כי אנשים שמצליחים להוציא את הרגשות שלהם החוצה הם אנשים
בריאים, אמיתיים, ללא עכבות. הייתי גאה בילד שלי באותם רגעים!!! יותר מכל הישג שהשיג עד לאותו הרגע (ואיתי הוא
ללא ספק ילד שהביא הישגים גדולים בתחום הלימודי...) זה הראה לי שהוא גדל להיות גבר במונחים שלי!!!
רגיש, אכפתי, כזה שלא מתבייש במי שהוא!!!
הביקור הראשון בבסיס בשבת שאיתי נשאר שבת היתה ללא ספק סגירת מעגל מסויימת...
מעגל החיים הוא לטעמי מאוד מעניין. מסע שלנו בזמן. כולנו מחפשים משמעות במילה הזו "אבא" (או "אמא"..
או "הורים"..), והרגעים האלו בהם אנחנו מתגייסים למען הילדים שלנו הם הרגעים בהם אנחנו מקבלים משמעות!!
בהם אנחנו באים לידי ביטוי ויכולים לבטא את האהבה שלנו בצורה הכי אמיתית ומוחשית.
הרגשתי מוצף באהבה כבר ביום חמישי והתחושות האלו רק התעצמו לקראת שישי בערב כשביתי ואני העמדנו את
סיר החמין העמוס בבשר שאיתי כל כך אוהב לקראת הנסיעה אליו בשבת לביקור הראשון.
ופתאום היינו באוטו. שמחים ונרגשים לקראת הפגישה עם החייל שלנו.
וזמן קצר אחרי זה כבר חיבקתי את הילד שלי והוצפתי באושר וגאווה. ישבנו. אכלנו. שמענו סיפורים רבים.
"שתינו" כל מילה שלו בצמא. נראה שהשבוע הזה באמת עשה לו טוב. חיבר אותו לחברים והחברות החדשים שלו,
נתן לו מעט ביטחון ביכולות שלו להתמודד, ובעיקר עזר לו להבין שהזמן ממשיך לנוע...
אחת השיחות בינינו סבבה סביב העניין הגדול הזה של "השירות"... מן מילה מאיימת שמכילה בתוכה כמה שנים של אי ודאות.. ואני סיפרתי לו שהדרך הנכונה להסתכל לטעמי על הדברים הגדולים העומדים בפנינו היא בהפרטת
המילה הגדולה/המשימה הגדולה למילים/משימות קטנות ו"יומיות". מטרות קטנות וקרובות הן בעצם התעסקות עם ההווה
וה"עכשיו" ונסיון לא להתעסק יותר מדי עם מה שיהיה...עם העתיד..
במהלך הנסיעה הביתה מהבסיס הסכמנו שלמרות שהפרידה היתה מעט טעונה חווינו ממנו עוצמות וחוזקות וזה מאוד הרגיע
אותי ונתן לי בסיס אופטימי לשבוע הקרוב שעמד להיות שבוע משמעותי לאיתי. שבוע שטח ראשון על כל המשתמע מכך...
הרבה לא ידוע, הרבה חששות, הרבה התמודדויות... ושוב שני הקולות האלה "מדברים" לי בתוך הראש...
ואז, ממש לפני שהגענו הביתה קיבלנו שיחה מאיתי ובה הוא נשמע בדיוק כמו הקול הפנימי שלי... מודאג, חושש,
לא-בטוח... ואנחנו מגייסים את כל התבונה האנושית שצברנו במהלך החיים כדי להרגיע, להכיל ולנסות להסביר לו
שהכל בסדר, שהחששות שלו מובנים, ושהפתרונות נמצאים סביבו, בקרב החברים החדשים שלו שגם הם נמצאים
בדיוק באותו המצב ועם אותם המחשבות... ושבעזרת ה"ביחד" שלהם הם ירגישו חזקים מגובשים ומסוגלים להתמודד
עם מה שיגיע במהלך השבוע המורכב הזה.
ו... מאותו הרגע נכנסנו ל... דממת אלחוט... חוסר תקשורת שימשך עד לערב יום חמישי.. חמישה ימים "שקטים"
ומבחינתי מתוחים. הקולות מתחילים לדבר בתוך ראשי ונפשי. ואני סופר שעה אחרי שעה.. יום אחרי יום.. מנסה לנחש
מה עובר עליו בשטח. שואל את עצמי איך הוא מתמודד. שולח לו כוחות נפשיים להתמודדות עם הקשיים שלו. ובעיקר-
סומך על הכלים שיש לו לפתור את האתגרים שיעמדו בפניו. כלים שהוא רכש במהלך כל חייו מאז ששכב עטוף בידי כשנולד ועד לנקודה הזו.
התוכנית היתה ליסוע לאסוף אותו מהנקודה הדרומית ביותר בבוקר יום שישי ולהביא אותו הביתה. התגעגעתי אליו.
הרגשתי שאני כמו פקעת של עצבים. חשבתי בפעם הראשונה זה שנים על השעון כמכשיר מעצבן שזוחל ולא מתקדם...
אבל הזמן כמו הזמן... חלף, ופתאום צלצל הנייד שלי בערב חמישי וקולו של האהוב שלי היה על הקו. נשמע טוב.
אומר שהוא יוצא מוקדם למחרת, שהכל עבר בסדר, ושניפגש בקרוב מאוד!!!
מודה שכמעט ולא ישנתי במהלך הלילה... חיכיתי כבר שתגיע השעה 04:00 ושאוכל לקום ולצאת לדרך...
ומלא אדרנלין יצאתי לדרך לפנות בוקר. הגעתי כמובן מוקדם מאוד וחיכיתי.
לאחר כשעה קלה הוא הגיע. שזוף. נראה מצויין. חיבקתי אותו בחום. התגעגעתי אליו!!! שמחתי על הזמן שיש לנו יחד
במהלך הנסיעה הביתה. ולשמחתי הסיפורים החלו לזרום ושנינו נסחפנו לשיחה מרתקת מלאה בפרטים על השבוע
שעבר עליו.
אני חושב שהגאווה הכי גדולה מהילדים שלנו היא כשאנחנו רואים שהם מתגברים על קשיים בהצלחה ומיישמים את העקרונות החינוכיים אותם ניסינו להנחיל להם במהלך שנות ההתבגרות שלהם.
אני יכול להגיד לכם שהילד שלי מדהים!!!
כל מילה שיצאה מפיו במהלך הנסיעה גרמה לי לרצות לחבק אותו.
כל סיפור שסיפר גרם לי כמעט להתפוצץ מגאווה.
זה לא שהכל הלך חלק במהלך השבוע הזה. ממש לא... היה לו קשה. אפילו מאוד.
אבל הדרך שבה הוא התמודד עם האתגרים שעמדו בפניו גרמו לי להזיל דמעה מהתרגשות.
איזה גבר גדל לנו מתחת לאף!!! איזה יכולת ביטוי רגשית יוצאת דופן הוא פיתח לעצמו.
תגידו "אתה משוחד"... "הוא הילד שלך"... נכון. מסכים. גאווה של אבא. אבל גאווה מאיכויות אחרות.
גאווה על העובדה שהוא מוצא זמן ומקום לעזור לאחרים גם כשקשה לו.
גאווה על זה שהוא לא מתבייש להודות בפני חבריו ומפקדיו שקשה לו.
גאווה על כך שהוא מנסה דברים חדשים (מזון) ולא מתנגד אלא פתוח לזה.
התקופה הזאת תיחרט ללא ספק בזכרוני. תקופה מרגשת. תקופה שבה אני מוצא בתוך עצמי תובנות ורגשות.
תקופה מיוחדת שגרמה לי לראות כמה מדהימים החיים גם כשהם מלוים בקשיים והתמודדויות לא פשוטות.
ואיתי שלי... הוא ימשיך בדרך שלו. ירגיש את הגב החזק שלנו כמשפחה. יתחזק, ועם זאת ירגיש חופשי
להשאר רגיש ואמיתי עם עצמו.
המשך יבוא...
