התעייפתי...
זה לא חדש
זה מלווה אותי כבר שנים
אבל לאחרונה זה מציף אותי
המסע הבלתי פוסק הזה של החיים
ההתמודדות היום יומית
למדתי שזה לא קשור למידת המאמץ ביחס לאחרים
הצורה והדרך שבה אני מתנהל בעולם הזה גורמים לי להתעייף
מצאתי אומנם עיסוק המביא את יכולותיי לידי ביטוי
אני מרגיש שאני משמעותי בחייהם של הלקוחות שלי
שאני תורם להם מעבר לזמן השהייה שלהם בחברתי
לפעמים עדיין נוטה לחשוב שאני בר מזל... שמצאתי את ייעודי בחיים
הקמתי משפחה, בניתי עסק יציב עם לקוחות נאמנים
ובכל זאת.. המחשבות לא מרפות..
האם זה הסיפור כולו?
האם זו הסיבה לקיומי בעולם?
מבין היום הרבה יותר בבהירות את ההבדל בין "תחביב" לבין "עיסוק"
תחביב אינו נעשה למטרה מסויימת..
הוא אינו אמור ליצר משהו
זמן הנגינה שלי על הגיטרה הוא לגמרי כזה
הנאה נטו
זו הסיבה שקשה לי להקליט את עצמי או להיות חלק מהרכב מסויים
כי אז התחביב הופך להיות סוג של "עיסוק"
נהיגה באוטו היתה פעם תחביב. אני כל כך אוהב לנהוג.
אני מרגיש שאני נהג טבעי. הייתי כזה מאז החזקתי בפעם הראשונה את ההגה..
אבל לאורך השנים הנהיגה הפכה להיות "עבודה".. "עיסוק"..
כך גם עם אימון הגוף. פעם זה היה הזמן שלי עם החברה של המכון, צחוקים,
הנאה נטו, חיכיתי לכל אימון בכליון עיניים
והיום... זה הפך למטלה.. כי זה נועד להשיג מטרה מסויימת, שמירה על הבריאות,
שמירה על תקינות הגוף, האטת הזדקנות..
יכול להיות שכך הכל אמור להיות. יכול להיות..
אמא שלי מופיעה לי כל הזמן מול העיניים. המבט הזה שהיה לה בעיניים...
מבט של "התעייפתי"...
לא בטוח שהבנתי את זה אז. היום, בדיעבד, אני מתחיל להרגיש בדיוק מה עבר עליה
בשנים האחרונות של חייה. כמה קשה היה לה להמשיך ולקיים שגרה
למרות שכבר לא היה לה כוח...
ולמרות זאת היא משכה ומשכה ומשכה... עד שהגוף אמר די!!!!
ועם כמה שהיה לי קשה להפרד ממנה הרגשתי הקלה בשבילה
הרגשתי שסוף סוף היא יכולה לנוח ולעצור את המירוץ שלה.
היו לה חיים לא פשוטים. את זה אני כותב כמובן בדיעבד.
כי כלפי חוץ היא עשתה הכל נכון. הקימה משפחה לתפארת.
חייתה לצד אותו בן הזוג במשך 61 שנים.
למדה ועבדה בעבודה שאהבה ויצרה מעגל חברים גדול ויציב.
תמיד היתה במרכז. תמיד פתוחה לקשרים חדשים. גישה חיובית...
אבל אף אחד לא ידע מה באמת התחולל שם בפנים.. אצלה בנשמה...
היא לא היתה אדם פתוח מבחינה רגשית. לא הרגישה חופשיה לבטא את הקושי שלה.
תמיד היתה צריכה "לתפקד". תמיד היתה צריכה לשדר "יציבות".
לחייך גם כשאתה חוטף כאפות...
הקולות מסביב תמיד אומרים "מה אתה מתלונן???"
יש אנשים שסובלים בעולם הזה...
יש לך הכל...
המורה שלי, רעות, אמרה לי פעם משפט מאוד חכם -
"למד גם מהחוויות הלא טובות שלך"
כלומר, אל תנסה למנוע את החוויות השליליות אלא השתמש בהן כדי להתפתח
לא פחות מהחוויות החיוביות של החיים.
כמה פעמים בחיים הייתי בתוך השלילי והעצוב, כמה דמעות ירדו מעיניי..
כמה פעמים הרגשתי קורבן של החיים
כמה פעמים רציתי משהו ולא הצלחתי להשיג אותו.. התיסכול...
אף אחד מאיתנו אינו יודע כמה זמן נשאר לנו..
בתקופה האחרונה הכל מרגיש מאוד נזיל
ועולה השאלה - האם לחיות כאילו אין מחר?
האם לנסות לנצל כל רגע כאילו הוא האחרון?
או להמשיך את השגרה השוחקת עד שהכל יהפוך לבלילה אחת...
המשפחה, העבודה, הגוף, הנשמה, ההשרדות הכלכלית, המלחמה היום יומית לצאת מהמיטה...
אני עייף.
לא נהנה כמעט משום דבר המוגדר כתחביב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה