סוף שבוע מצוין לכולם.

יום שישי בצהריים היה מאז ומתמיד הזמן המועדף עלי.
אני זוכר שגם בתור ילד זו היתה שעת המשפחה האהובה עלי. כולם בדרך כלל בבית. נחים. קוראים. משחקים.
השקט הזה לפני השבת יש בו משהו מרגיע. משהו רוחני, שגם בתור ילד במשפחה שלא שמרה מסורת ושבת, תמיד עשה לי טוב בפנים.
גם עכשיו כשאני יושב וכותב לכם, מוקף במשפחתי האהובה, איתי ורלפי, אני מרגיש מאוד מחוזק ורגוע.


הרבה דברים הסתובבו להם בראשי השבוע, אבל אי אפשר להתעלם מהאירוע המסעיר שליוה אותנו ביממה האחרונה. מותו של הבדרן דודו טופז.
בלי קשר לסיבה או לאירוע ההתאבדות עצמו שאני בטוח שגרם לרובנו לאיזו שהיא צביטה בפנים (כמו שקורה בכל פעם שאנחנו שומעים על מותו של אדם...),
אני רוצה לקחת אתכם לדברים שאמר הבוקר מולי שפירא בתוכניתו בגלי צה"ל:
"את דודו טופז גידלו הורים שמהרגע הראשון הכניסו לו לראש שהוא מספר אחד ו... שאין מספר שתיים או שלוש..."...
אתם מבינים כמה זה מסוכן ולא בריא? המחשבה הזו שיש רק "אני" וכל השאר זה סתם קישוט או תפאורה?
מולי טען שברגע שה"ראשון בבידור" ירד ממקומו בראש הפרמידה התקשורתית והיה צריך להסתפק בסגנות או פחות מזה הוא העדיף (כפי שהסתבר אתמול...) למות ולא להיות במקום שלדעתו לא היה ראוי לו... החיים הפכו להיות לפתע "לא חשובים" וחסרי עניין. (ולדודו היו כפי שאנחנו יודעים חיים, משפחה, כסף, הצלחה...).

הלכתי במחשבותי וגם בשיחותי עם איתי בני לכל מיני מקומות אחרים בהם אנשים היו "למעלה" ואחרי זה פתאום היו "למטה",
הרי כולנו היינו פעמים רבות למעלה ופעמים לא מעטות גם למטה... האם בכל פעם שהיינו למטה ויתרנו על החיים?
האם לא אמרתם לעצמכם כשהייתם בשפל שמחר יום חדש? שאיפות חדשות? מטרות שונות?
היה לי קצת עצוב בשביל דודו... "מחלת" האגו היא מחלה קשה... לא פחות קשה מכל מחלה ממארת אחרת...
זוכרים את עופרה חזה? זוכרים כיצד הגדירו את מותה - "מתה מבושה...", זו היתה תחושתי בקשר לדודו...
הבושה של לא להיות שם בפיסגה, בשיא, פשוט הוציאו אותו מדעתו וגרמו לו להידרדר עד למותו אתמול בחדר המעצר העלוב הזה... איזה סוף טרגי לאדם די חביב שעשה הרבה טוב והצחיק הרבה אנשים, אומנם מסיבותיו הוא, אבל זה לא משנה...

"אף אחד לא גדול מהחיים עצמם"... לא יודע אם מישהו אמר את זה אי פעם אבל זה המשפט שעובר לי כרגע בראש...

בהמשך למחשבה זו... ביקרתי השבוע שני רופאים לקבלת חוות דעת מקצועית לגבי ניתוח אותו אני צריך לעבור בקרוב.

רופא אחד ישב על הכיסא מולי ודיבר... לעצמו... הוא בכלל לא התעניין בי ובמצבי, ביובש ובחוסר סבלנות דיבר אלי במשך חמש דקות, לקח ממני את מה שמגיע לו, וחיכה בחוסר סבלנות שאצא כבר כדי שיוכל לקחת מהבא אחרי את מה שמגיע לו...
איתי שהיה איתי בחדר לא התבייש ושאל אותו שאלה או שתיים, אבל גם אליו הוא אפילו לא התיחס... יצאתי וחשבתי בדרכי הביתה על העובדה שאם הייתי צריך להיות מטופל של הרופא הזה הייתי מעדיף לטפל בעצמי... למרות שהוא רופא מצוין. בן אדם הוא לא. ממש לא.

הרופא השני אותו ביקרתי כעבור כמה ימים קיבל אותי בחיוך, לחץ את ידי ונתן לי הרגשה שאני רצוי בחדרו...
אחרי ששמע את ה"סיפור" שלי, הסביר לי בצורה מעוררת התפעלות ובמקצועיות וסבלנות אין קץ בדיוק מה הוא חושב שאני צריך לעשות. כששאלתי שאלות הנהן בראשו, כאילו כדי לאשר שהשאלות שלי צפויות והגיוניות, וכמובן ענה עליהן ופרט באופן הכי מקצועי שניתן. הפגישה איתו היתה בשעה תשע בערב יום חמישי... שעה קשה לכל הדעות... אבל הוא היה בשיא הריכוז בי ובבעיותיי. מדהים. מאוד הרשים אותי.

חשבתי לעצמי כשנסעתי הביתה מה היה ההבדל בין שני הרופאים האלה?
חשבתי על עצמי, על עבודתי, על הקשר שלי עם הלקוחות שלי. על הקשר שלי בכלל עם אנשים...
האם כל מה שהיה חשוב לי כשנכנסתי לחדר היה "יחס" ואנושיות? התשובה היא ללא ספק כן !!!!!
הגעתי לשניהם כי הם רופאים מצויינים ומומלצים... לא ידעתי מי מהם הוא גם בן אדם טוב... למדתי זאת מיד... כמה דקות הספיקו לי לקבל החלטה בידי מי אני נותן את גופי...

מישהו שמגיע לקבל עזרה, ולא משנה באיזה תחום, רוצה שיתיחסו לבעיה שלו, שיכירו בבעיה שלו, שיתיחסו אליו כאדם ולא כחלק מסטטיסטיקה.
אני זוכר שקראתי פעם שהסטטיסטיקה מראה שבארה"ב הוגשו הרבה יותר תלונות נגד רופאים שהחולים שלהם הגדירו כאנטיפטיים וחסרי כישורים חברתיים מאשר נגד רופאים שטעו רפואית אבל היחס שלהם לחולים שלהם היה אנושי והגון.

אני אישית לא מאמין שהתעודה שעל הקיר היא זו שצריכה לשכנע שאיש מקצוע הוא באמת הראוי לנו.
זה הראוי לעזור לנו הוא זה שמבין שאדם המגיע לקבל עזרה נמצא באיזו שהיא מצוקה. הרגשת הנוחות שלנו היא חלק מאוד גדול מתהליך הריפוי שלנו.
זוכרים? אף אחד לא גדול יותר מהחיים... גם לא הרופאים...

ביום שני הקרוב בשעות אחר הצהריים אעבור ניתוח בקע ואעדר כיומיים מהסטודיו. הסטודיו ימשיך לעבוד במתכונת רגילה (תודה גדולה למדריכים ש"נתנו כתף" ויחליפו אותי) ביום שלישי בבוקר (צופית) ובערב (עתליה) וביום רביעי בבוקר (גלית). ביום רביעי בערב כבר אגיע לשתף פעולה עם שירה במשמרת הערב כרגיל.
אם מישהו מכם יודע על שינוי או רוצה לשנות את מועד השעור שלו נא הודיעו לי בהקדם כדי שאוכל להיערך ו"לסדר" את היומן.

מודה לכולם מראש על הסבלנות והתמיכה. האהבה שלכם תמיד נותנת לי כוח.

החלק המקצועי של המייל מוקדש הפעם לנושא מתיחות.
כמה למתוח? איך למתוח? מתי למתוח? שאלות מורכבות.
הנה קישור שיעשה לכם קצת סדר:


www.selaphysio.co.il/Htmls/article.aspx?C2004=12076&BSP=12073&BSS2013=12076&BSCP=12073&BSS2004=12073



אומנם באתר המיועד לרוכבי אופניים אבל ההנחיות טובות, נכונות וחשובות לכל העוסקים בשיפור התנועה המפרקית והפעילות הגופנית. קראו וזכרו תמיד לבצע מתיחות אחרי שהשרירים והמפרקים התחממו מעט בעקבות איזו שהיא פעילות מקדימה.
הערה נוספת - בעת ביצוע המתיחה של שרירי הבטן (המתיחה הרביעית) הקפידו להחזיק את שרירי הבטן אסופים פנימה כדי למנוע שקיעה עמוקה מדי של חוליות הגב התחתון לכיוון הקרקע.
תודה רבה ל"מכון סלע" על המידע המצוין ועל האתר המקצועי.

זכרו - מתיחות צריכות לעזור לכם ולא להרוג אתכם.... מתחו מבלי לסבול. אם השריר מתנגד וכואב צריך להתיחס אליו בסבלנות ולאפשר לו לשפר את טווחי התנועה שלו בצורה הדרגתית.

בברכת שבת שלום לכולם.
שאלות והערות / הארות יתקבלו בברכה.

ברכות למצטרפים החדשים לסטודיו השבוע - ורדה, מרגלית, עופרית, טלי, חני, דודי וקרן.
אני מאחל לכם הצלחה בדרככם בסטודיו. אשמח לסייע לכם בכל דרך.

להתראות בסטודיו.
באהבה.

אבי.